הפסיכיאטרים שרפו את מסמכי מחקר הפרעת קשב ריכוז (ADHD)

אפריל 2006 המאמר: "נדחה ערעורו של חוקר ה-ADHD " , דקלא קפקא , NRG
.
ערעורו של פרופ' קריסטופר גילברג, שנחשב לאבי הדיאגנוזה הפסיכיאטרית 'DAMP' בסקנדינביה (הפרעת קשב וריכוז - ADHD) נדחה אתמול (ג') בבית הדין העליון לערעורים בשבדיה. גילברג הורשע בהונאה ונקנס לאחר שהשמיד מחקר, שניסה להוכיח את הבסיס המדעי להפרעת הקשב וריכוז. הוא הואשם, כי מחקרו היה שקרי. בפרשה היו מעורבים עוד שני חוקרים מאוניברסיטת גטבורג בשבדיה וכל השלושה נקנסו ב-50 ימי משכורת.
במשך 15 שנה קידם גילברג את "ההפרעה" בוועידות שונות של פסיכיאטרים, בהרצאות, בערוצי התקשורת ובמאמרים מדעיים ועודד טיפול תרופתי כמו ריטלין.

ארגון CCHR (ועדת אזרחים בין לאומית לזכויות אדם) יחד עם מדענים חיצוניים ואנשי רפואה ופסיכאטרים בשבדיה עמלו במשך שנים לחשוף את "ההונאה", לטענתם, שמאחורי הדיאגנוזות של גילברג. הם דרשו ממנו לפרסם את המסמכים המקוריים המתארים את המחקר עצמו. גילברג סרב והמקרה הגיעה להכרעה משפטית.

גילברג ניסה לטעון ולהישען על חוקי הסודיות החלים על דוחות ומסמכים רפואיים וכן על הבטחותיו לאנשים, שהשתתפו במחקריו, לא לחשוף אינפורמציה. הוא פנה לבית המשפט המנהלי העליון לעשיית צדק בשבדיה, אך בית המשפט חייב אותו למסור את כל מסמכיו.

לקראת סוף שנת 2004 שרפו אשתו של גילברג ופסיכיאטרים עמיתים את כל המסמכים הכתובים שלו בנושא DAMP, סה"כ 100 אלף עמודים על אף שגילברג לא היה נוכח באופן אישי במבצע. ללא המסמכים המקוריים לא ניתן להוכיח בברור את טענת אף אחד מהצדדים.

באוקטובר 2004 גילברג הושעה ממועצת המדעים של מועצת הבריאות והרווחה הלאומית של שבדיה. בינואר 2005 הגיש נגדו נציב תלונות הציבור בשבדיה תביעה באשמת בזיון הוראת בית הדין הגבוה לצדק. כחמישה חודשים אחר כך פסק בית המשפט נגד הפרופסור לפסיכיאטריה והוא הואשם, כי סרב למסור את נתוני המחקר שלו, למרות שבית המשפט העליון הורה לו לעשות זאת.

"פרשת גילברג" זכתה לכיסוי תקשורתי חסר תקדים בסקנדינביה. בין השאר תקפו כלי התקשורת את גילברג בכך כי "הבסיס המדעי של הפרעת קשב וריכוז אינו קיים. הדיאגנוזה הפסיכיאטרית הזו גרמה לנזקים לאלפי ילדים בשבדיה ול-21 מיליון ילדים ברחבי העולם".

אל תתן להם לתייג אותך

שר החינוך גדעון סער מדווח כי חלה עליה דרמטית במספר הילדים שסווגו כבעלי צרכים מיוחדים: “כולם פתאום בעלי צרכים מיוחדים” צוטט השר.
.
זה לא שפרצה חלילה מגפה מסוכנת המתפשטת בקרב בני הנוער הלומדים בבתי ספר. מדובר בשינוי תרבותי, או ליתר דיוק שינוי מדיניות של משרד החינוך. בני האדם הם שונים מטבעם וטוב שכך. אילו היינו כולנו זהים, האנושות לא הייתה מתפתחת. לכל אחד המומחיות שלו.

משמעות השינוי במדיניות שמוביל משרד החינוך הנה תיוג של קרוב ל- 10% מהילדים ובני הנוער, כסובלים מהפרעת קשב ריכוז (ADHD). מדובר במעל למאתיים אלף ילדים המיועדים לצרוך סמים פסיכיאטריים לאורך כל ימי חייהם, רק מפני שמומחים לבריאות הנפש תייגו אותם ככאלה. ללא ספק תוספת הכנסות של מיליארדי דולרים לתעשיית התרופות לאורך שנים. חברות התרופות מובילות את השינוי התרבותי הזה מאחורי הקלעים. זוהי מערכת שיווק מניפולטיבית המנצלת את האינסטינקט הטבעי של ההורים להגן על ילדיהם על מנת לגרוף רווחים.

כל ילד שחי את החיים באופן מלא וחופשי יחווה מגוון רחב של רגשות אנושיים. הוא יחווה עצבות, שמחה, אדישות, אנרגיה, אופטימיות, פסימיות, פחד, תעוזה, אהבה, שנאה, חשדנות, אמון ורגשות אחרים. לחוות את הרגשות האלה, וללמוד להיות מונחה על ידיהם כראוי, הוא חלק חיוני של צמיחה והבשלה.
המאבחנים מזהים את הרגשות האלה, ובאופן מניפולטיבי מתפעלים או מתעלמים מההקשר ומפרשים את הרגשות כ"סימפטומים" של מחלת נפש.
.

שותפות לסמים חופשיים באמריקה - קריקטורה

בדיקה קלינית של ילד המאובחן כבעל הפרעת קשב ריכוז, לא תעלה שום בעיה כלשהי, הילד יעבור אותה כתקינה לחלוטין. לעומת זאת אבחון הפרעת קשב ריכוז, נעשית ע"י מומחה לבריאות הנפש על סמך חוות דעתו הסובייקטיבית. חוות דעת זאת מושפעת מהשינוי התרבותי שעוברת החברה שלנו. בעבר ילדים אלו יכלו להיות שובבים מידי, או מופנמים, היום הם מתויגים כסובלים מבעיה נפשית כלשהי, אשר אין לה מרפא, ולכן ידרשו לצרוך סמים פסיכיאטריים עד סוף ימיהם.
.
תופעות לוואי
לכאורה מדובר בשדרוג יכולות הקשב והריכוז של הילד כל עוד הסם נצרך. אולם הדברים אינם כה פשוטים, סמים פסיכיאטריים אלו הנם בעלי עשרות תופעות לוואי מסוכנות מאוד. לדוגמה, תופעות הלוואי של הריטלין הם: פסיכוזה, מאניה ומצבים פסיכוטיים של אבדן שליטה, הזיות של חרקים מטיילים על המשתמש (במצב של ערנות), חוסר שקט, עצבנות, אי שקט מוטורי בלתי נשלט, בהלה וחרדה .. ועוד רבים.
.
חיי משפחה
התיוג פוגע בחיי המשפחה של המטופל. מחקר בריטי, "ילדים ונוער בריאות הנפש (2006)", קובע כי אחד מכל 10 ילדים מתחת לגיל 16 סובל מהפרעות. הנטייה לשייך את הצרות של ילדים עם בעיות פסיכולוגיות, יש לה השפעה משמעותית על דרך אינטראקציה עם בני נוער להורים שלהם.
.
אחריות והתמודדות עם בעיות
התוויות רפואיות על ילדים מתקבלות בהתלהבות על ידי כמה הורים לילדיהם. יש אומרים שהם חשים הקלה כאשר הם מגלים שהילד שלהם יש בעיה בבריאות הנפש, ולכן אינם אחראים להתנהגותם. האבחנה של ADHD מקל על הקושי בהתמודדות עם בעיות התנהגות.
.
נבואה שמגשימה את עצמה
לטיפול בילדים שנחשבו בעבר לנורמליים, יש תכונה של נבואה שמגשימה את עצמה. הרעיון שהם עומדים לעבור לבית ספר של חינוך מיוחד הוא חוויה טראומטית. רבים מהם מתחילים לפרש חרדות וחוסר ביטחון נורמליים דרך הביטוי של הפסיכולוגיה. התוצאה היא מספר הולך וגדל של ילדים שמבינים את חוויות החיים שלהם במונחים פתולוגיים, ולהיות מבולבלים עוד יותר.

בזבוז משאבים וזמן בהתעסקות יתר בחינוך המיוחד
האבחנה מסייעת גם לתביעת משאבים. מורים והורים נוהגים לסווג ילדים כבעלי קשיי למידה בבתי ספר. זוהי אחת הדרכים היעילות ביותר להורים לעזור לילדים שלהם לדרוש יחס מיוחד בגלל הקשיים שלהם. גם לבתי ספר קל יותר למשוך מימון עבור חינוך מיוחד, מאשר לתכניות תגמול בסיסי ולכן לעתים קרובות מאשרים לסווג ילדים כבעלי קשיי למידה.
למרבה הצער, השימוש בטכניקות טיפוליות חדשות בכיתה מסיחה מבתי הספר אתגרים חינוכיים, ולכן יש תוצאה לא מכוונת של פגיעה באיכות החינוך.
.
מה שצריכים ילדים ממבוגרים אינה אבחנה אלא הדרכה, השראה והבנה. אל תתנו להם לתייג אתכם.
.
קישורים:

• הצמדת תויות רפואיות לילדים לא ממושמעים
• טיפולים דיאדיים בילדים הם לעג לרש
• אבחון ותיוג ילדים בסימפטומים של בריאות הנפש - הטעייה צינית ואשליה מסוכנת
• פקידת סעד ארצית לחוק הנוער חנה סלוצקי: "משרד הרווחה רודף אחרי פסיכיאטרים מחוזיים על מנת לקבל חוות דעת לאשפוז"
• סיפורו של נער שהרווחה החליטה להוציאו מביתו ומשפחתו למוסד פסיכיאטרי
• הונאות הענק של חברות התרופות
• בית המשפט הורה על טיפול בריטלין בכפייה, לילד במשפחת אומנה, בניגוד לחוק הנוער, ובניגוד לרצון אימו - מרץ 2009
  

פנל רווחה על ילדים בארה"ב: יש שימוש לרעה בסמים פסיכיאטריים לילדים במשפחות אומנה

המאמר מבוסס על: "Child-welfare panel: Drugs misused on foster kids" , מיאמי הארלד , אוגוסט 2009, ועל המאמר : Doping up our children (סימום ילדינו)
.
מערכת בריאות הנפש לילדים משתמשת לעתים קרובות מדי בתרופות לילדים באומנה, עם פיקוח לקוי, על פי טיוטת דו"ח התאבדות גבריאל מאיירס בן ה-7.

רשויות הרווחה מודות בפעם הראשונה מה המבקרים טענו במשך שנים, שאומנות של משמורת המדינה מרבות להשתמש בסמים פסיכיאטריים רבי עוצמה כדי לטפל בילדים בעייתיים, במקום לטפל בכעס ובעצב שלהם. בפלורידה כ- 15% מהילדים במשפחות אומנה צורכים פסיכוטרופים בעוד הצריה הנה כ- 5% באוכלוסייה הכוללת

פאנל של מומחים רווחת הילד, כולל שני מנהלים של מחלקת המדינה של משפחות ו ילדים, בחן את התאבדותו של בן 7 .

דו"ח הפנל, הצפוי להתפרסם בפומבי מאוחר יותר החודש, אומר שרשויות רווחת הילד לעתים קרובות מדי מסתמכים על תרופות רבות עוצמה לטיפול בילדים שעברו התעללות או הזנחה - אך אינם מציעים טיפול הולם כדי לסייע להם להתגבר על הטראומה שהם סבלו.

גבריאל מאיירס בן ה-7 אשר התאבד בתלייה במקלחת, בבית משפחת האומנה

"תרופות פסיכיאטריות הם לעתים קרובות משמשות כדי לסייע ההורים, המורים ומטפלים בילדים, ראש שקט , במקום להתייחס לילדים", נכתב בדו"ח. ומוסיף: "יש לנו ניסוח לא ברור של רמת הטיפול הפסיכיאטרי לילדים לטיפול באומנה''.

גבריאל תלה עצמו במקלחת ב- 16 באפריל 2009, בעת שהותו במשפחת האומנה שבה הוא נמצא מזה כשנה לאחר שאימו נמצאה שרועה במכוניתה מוקפת סמים.

בהיותו בחסות המדינה קיבל גבריאל הקטן בן השבע תרופות פסיכוטרפיות חזקות נגד דיכאון כמו Symbyax (סימבייקס, תרופה חזקה נוגדת דיכאון נגד ביופולריות, ובעיות דיכאון במבוגרים) התרופה בעלת תופעות לוואי של מחשבות אובדניות. התרופות ניתנו לדניאל בניגוד להסכמת הוריו, או בית משפט כפי שהחוק מחייב.

לאחר שהעיתון 'מיאמי הראלד' חשף כי גבריאל צרך תרופות פסיכיאטריות, שמספר רגולטורים פדרליים, קישרו אותן עם תופעות לוואי מסוכנות, כולל התאבדות, מונה ג 'ורג' שלדון לראש קבוצת עבודה ללמוד את הטיפול שניתן לילד.

שלדון אמר כי התעוררו שאלות קשות על מדוע כל כך הרבה ילדים בחסות המדינה צורכים תרופות פסיכוטרופיות - ומדוע כה רבים טוענים שהם מרגישים בסדר מייד לאחר שנטילת הסמים הופסקה.

"הראיות שהוצגו לקבוצה את העבודה - מילדים ואנשים במערכת, מעלות דאגה רבה לגבי המטרה של התרופות האלה'' אמר שלדון.

במדינת ישראל משרד הרווחה אינו מפרסם דין וחשבון על אירועי התאבדות של קטינים השוהים במסגרות ההשמה החוץ ביתית ע"פ צו בית משפט.

קישורים:

• בלוג לזכרו של גבריאל מאיירס - ילד בן 7 בחסות רשויות הרווחה האמריקאית שהתאבד
  
• בית המשפט הורה על טיפול בריטלין בכפייה, לילד במשפחת אומנה, בניגוד לחוק הנוער, ובניגוד לרצון אימו
• תולדות הפסיכיאטריה והרווחה בישראל

• פקידת סעד ארצית לחוק הנוער חנה סלוצקי: "משרד הרווחה רודף אחרי פסיכיאטרים מחוזיים על מנת לקבל חוות דעת לאשפוז"
• פסיכיאטריה - מדע בדיוני - סרטון כ-9 דקות
• הצמדת תויות רפואיות לילדים לא ממושמעים
• מערכת החינוך כופה טיפולים פסיכיאטריים על ילדים בניגוד לחוק
• האמת על תרופות נוגדות דיכאון - תאוריה שלא מתאימה לעובדות ד"ר טימותי סקוט - חלק 1
• תרופות נוגדות דיכאון - תרמית של חברות התרופות והפסיכיאטריה ד"ר טימותי סקוט חלק 2
  

אבחון ותיוג ילדים בסמפטומים של בריאות הנפש - הטעייה צינית ואשליה מסוכנת

אוגוסט 2009 - אלן ג'ונס חוקר לשעבר במשרד המפקח הכללי במדינת פנסיבלניה בארה"ב, מדבר על השיקולים הזרים של המרכז הלאומי לאבחון ילדים (TS), ותעשיית התרופות, בתחום בריאות הנפש לילדים. מתוך המאמר:
Teen Screen, Cynical Deception, Dangerous Illusion

TeenScreen הוא מרכז לאומי בארה"ב לאבחון בריאות הנפש לילדים ומתבגרים. (TS)

כבני אדם יש לנו דחף טבעי חזק להגן על הילדים שלנו מכל רע. כחברה אנו יוצרים נורמות, חוקים ומוסדות להגן, לחנך ולטפח את הצעירים שלנו. במודע ואינסטינקטיבית אנו מגנים על הילדים שלנו.

TS באופן מריר וציני בוגד בדחף האנושי האצילי הזה. TS מציג עצמו כמסייע למניעת התאבדות, וזיהוי מה שנקרא הפרעות נפשיות, TS למעשה עושה מאמץ נפשע לגייס את הילדים שלנו לבוץ של הפסיכיאטריה הביולוגית.

אני מאמין שלרוב ההורים שתומכים ב- TS יש כוונות אמיתיות לטובת בניהם. באמצעות שיווק חלקלק TS ניצל את האינסטינקטים הטובים של ההורים, למטרות רעות.

TS קודם ופותח על ידי אנשים עם הקשרים הכלכליים העמוקים של יצרני תרופות פסיכיאטריות. לחברות התרופות יש תמריץ למקסם את השימוש בתרופות שלהם, למטרות רווח. TS מקדם מטרה זו של חברות התרופות ע"י מודל פסיכיאטרי שנועד לתרגם את החוויה האנושית הרגילה לתוך סימפטומים של מחלת נפש.

המטרה של TS היא לאתר סימנים של מחלות נפש בקרב ילדים ומתבגרים.
איך הוא עושה את זה? TS מזהה תחושות ורגשות שחווים ילדים ומתבגרים. לאחר מכן הוא מתרגם אלו תחושות ורגשות אלו ל "סימפטומים" של מחלת נפש. בדרך זו, TS משתף פעולה עם הפסיכיאטריה המודרנית.




כל ילד שחי את החיים באופן מלא וחופשי יחווה מגוון רחב של רגשות אנושיים. הוא יחווה עצבות, שמחה, אדישות, אנרגיה, אופטימיות, פסימיות, פחד, תעוזה, אהבה, שנאה, חשדנות, אמון ורגשות אחרים. לחוות את הרגשות האלה וללמוד להיות מונחה על ידי אותם כראוי הוא חלק חיוני של צמיחה והבשלה. TS מזהה את הרגשות האלה, ובאופן מניפולטיבי מתפעל או מתעלם מההקשר ומאבחן את הרגשות כ"סימפטומים" של מחלת נפש.

תארו לעצמכם ילד שחווה מצבים רגשיים של לפני, במהלך ואחרי אירוע גדול, כמו משחק כדורגל, או הופעה של זמר מפורסם. הילד עלול להיות נרגש על ידי ציפייה נרגשת במשך ימים לפני האירוע. הוא אולי מתקשה לישון בלילה לפני המשחק. הוא לא מסוגל לחשוב על שום דבר אחר ביום המשחק, אפילו במהלך השיעורים. סביר להניח כי הוא יהיה מאוד מאוד אנרגתי במהלך האירוע. בהתאם לתוצאת המשחק, הילד יכול להיות מאושר או עצוב ימים לאחר מכן.

עכשיו דמיינו את הילד מאוחר יותר נשאל שאלות כגון אלה:

האם אי פעם הרגשת כל כך מלא אנרגיה שזה הקשה עליך לשבת בשקט?

האם אי פעם חשת חרדה בעת שהיית צריך לומר או לעשות משהו בנוכחות אנשים?

היית פעם כל כך מודאג על משהו שאתה לא יכול לישון?

האם אי פעם הרגשת כל כך שמח שלא יכולת להתרכז?

האם אי פעם הרגשת כל כך עצוב שלא יכולת להתמקד בעבודה בבית הספר שלך?

הילד עלול לענות "כן" על רוב או את כל השאלות הנ"ל. בעקבות ה"אני מאמין" של הפסיכיאטריה המודרנית, TS יקבע שהילד בסיכון של מאניה, הפרעת חרדה חברתית, דיכאון או הפרעה דו קוטבית. הילד יהיה מסומן להערכה פסיכיאטרית נוספת.

התרחיש לעיל אינו מופרך. דברים כאלה קורים כל יום. TS הוכח כ- "False Positive" שיעור גבוה כמו 84%.

TS הוא מכשיר לזיקוק "סימפטומים" מניסיון חיים נורמליים, וליצור הפניות בלתי מוגבלות אל אנשי מקצוע בתחום בריאות הנפש, אשר שיטת הטיפול העיקרית שלהם כרוכה בסימום בתרופות.
.
אל תהיו מרומים על ידי המטפל הידידותי האכזרי הזה - זאב בעור של כבש.

קישורים:

• הונאות הענק של חברות התרופות
• הצמדת תויות רפואיות לילדים לא ממושמעים
• התעללות במוסד פסיכיאטרי לנוער "איתנים" - ירושלים
• עדויות קשות על התעללות בבית חולים פסיכיאטרי לילדים בנס ציונה, חלק א, חלק ב
• עיריית תל אביב יפו - שיטות הרדיפה של פקידי הרווחה
• חוק לא חוקתי - האשפוז הכפוי , ענבל בר און , NEWS1 , יולי 2009

הצמדת תויות רפואיות לילדים לא ממושמעים

אוגוסט 2009, קטע מתרגום המאמר "Medical labels are slapped on to rambunctious kids" (הצמדת תויות רפואיות לילדים לא ממושמעים) של פרופ. לסוציולוגיה פרנק פורדי מאוניברסיטת קנט באנגליה.

.

מה צריכים ילדים ממבוגרים אינה אבחנה אלא הדרכה, השראה והבנה. הגיע הזמן שנשים קץ לתהליך הטמעת טיפולים תרופתיים פסיכיאטרים בחייהם של הילדים.

.

למה אני לא מופתע לגלות שמספר תלמידי בית ספר באוסטרליה מאובחנים עם הפרעות פסיכולוגיות או רגשיות עולה בשיעור דרמטי?
באוסטרליה, כמו בכל חברה אנגלו-האמריקאית, זה נורמלי לטפל בבעיות שגרתיות של הילדות כבעיות בתחום בריאות הנפש.
מאז 1980 אבחון ילדים בתחום בריאות הנפש הפך לתעשייה צומחת. התנהגות ילדים מצטיירת באופן קבוע באמצעות תווית פסיכולוגית. בימים אלה, ילדים מבולבלים ו/או חסרי ביטחון, צפויים להיות מאובחנים כדכאוניים או טראומטיים. כמעט כל צעיר אנרגטי עלול לרכוש תווית של סובל מהפרעת קשב ריכוז והיפראקטיביות (ADHD).

.
אם אתה מתווכח קשות עם המורה שלך או מבוגר, סביר להניח שאתה סובל מהפרעת התרסה או התנגדות. אם אתה קצת ביישן אתה לוקה פוביה חברתית. ואם מסיבה כלשהי אתם לא אוהבים את בית הספר, זה רק עניין של זמן עד שמומחה לבריאות הנפש יאבחן אותך כסובל מפוביה של בית הספר.

.
הגידול במספר המאובחנים בפוביה בית הספר בבריטניה, מצביע שזה רק עניין של זמן שמומחי בריאות הנפש ימציאו פוביה חדשה של קימה מהמיטה בבוקר. מדובר באבחונים בממדים מדאיגים.
באוסטרליה שיעור הסטודנטים עם קשיי למידה עלה מ -2.7 אחוזים מכלל התלמידים האוסטרלי 6.7 אחוזים ב 10 השנים האחרונות. בבריטניה ובארצות הברית מספרם של הילדים המאובחנים עם קשיי למידה גדל מידי שנה מאז 1990.
כתוצאה מכך מערכת הלימוד התחלקה לשני מגמות, אחת רגילה, השניה עם צרכים מיוחדים. חמור מכך, ילדים שאובחנו עם בעיות התנהגות מטופלים באמצעות תרופות. יש עלייה חדה בעשור האחרון בצריכת סמים פסיכיאטריים שנקבעו על ידי רופאים עבור הפרעות התנהגות בקרב ילדים.

.
ריטלין היא התרופה המועדפת על מומחי בריאות הנפש, והורים מודאגים, עבור ילדים היפר אקטיביים. למרבה הצער גם ילדים בני שנתיים עד ארבע צורכים לפעמים סמים פסיכיאטריים.
אז כיצד נגדיר את מחלות התנהגותיות של ילדים? התשובה אינה נמצאת בתחום של אפידמיולוגיה, אלא בתחום התרבות שבו נמצאים ילדים ומבוגרים. זה לא הופעת מחלה חדשה, אלא שינוי עמדות תרבותי שהוביל לגידול של 500 אחוז בייצור של ריטלין בארה"ב בין השנים 1990 ו -1995.

.
כיום, החברות המערביות מתקשות לקבל את העובדה שלצעירים יש יכולת אדירה של חוסן. אנשי מקצוע רבים שעוסקים בתחום של טיפול בילדים וחינוך מושפעים מהתפיסה של פגיעות של ילדים לנזק רגשי. כתוצאה מכך, כל ילד שיש לו תגובה נורמלית בנסיבות שליליות בחייו, ההנחה היא כי יש לו בעיות בריאות הנפש.
לכן הילדות נראת כסמן של מחלת נפש. דוחות טוענים בקביעות כי הילדות רוויה במחלות נפש, במיוחד דיכאון.
מחקר בריטי, "ילדים ונוער בריאות הנפש (2006)", הוא אופייני מבחינה זו. מחקר זה קובע כי אחד מכל 10 ילדים מתחת לגיל 16 סובל מהפרעות. הנטייה לשייך את הצרות של ילדים עם בעיות פסיכולוגיות, יש לה השפעה משמעותית על דרך אינטראקציה עם בני נוער להורים שלהם.

.
כיום, התוויות רפואיות על ילדים מתקבלות בהתלהבות על ידי כמה הורים לילדיהם. יש אומרים שהם חשים הקלה כאשר הם מגלים שהילד שלהם יש בעיה בבריאות הנפש, ולכן אינם אחראים להתנהגותם. האבחנה של ADHD מקל על הקושי בהתמודדות עם בעיות התנהגות.

.
כאשר ההורים חשים חוסר אונים לגבי התנהגות ילדיהם, אבחון רפואי בתוקף מספק הסברים מוכנים להתנהגותו הקשה של הילד. המחלות המסבירות התנהגות הפרט והוא אף מסייע להעניק תחושה של זהות. יתר על כן, האבחנה של בריאות הנפש מאפשרת ליחידים לצבור אהדה מוסרית.

.
האבחנה מסייעת גם לתביעת משאבים. מורים והורים נוהגים לסווג ילדים כבעלי קשיי למידה בבתי ספר. זוהי אחת הדרכים היעילות ביותר להורים לעזור לילדים שלהם לדרוש יחס מיוחד בגלל הקשיים שלהם. גם לבתי ספר קל יותר למשוך מימון עבור חינוך מיוחד, מאשר לתוכניות תגמול בסיסי ולכן לעיתים קרובות מאשרים לסווג ילדים כבעלי קשיי למידה.
למרבה הצער, השימוש בטכניקות טיפוליות חדשות בכיתה מסיחה מבתי הספר אתגרים חינוכיים, ולכן יש תוצאה לא מכוונת של פגיעה באיכות החינוך.
.
לטיפול בילדים שנחשבו בעבר לנורמלים, יש תכונה של נבואה שמגשימה את עצמה. הרעיון שהם עומדים לעבור לבית ספר של חינוך מיוחד הוא חוויה טראומטית. רבים מהם מתחילים לפרש חרדות וחוסר ביטחון נורמלים דרך הביטוי של הפסיכולוגיה. התוצאה היא מספר הולך וגדל של ילדים שמבינים את חוויות החיים שלהם במונחים פתולוגיים, ולהיות מבולבלים עוד יותר.

.
מה צריכים ילדים ממבוגרים אינה אבחנה אלא הדרכה, השראה והבנה. הגיע הזמן שנשים קץ לתהליך הטמעת טיפולים תרופתיים פסיכיאטרים בחייהם של הילדים.

.
פרנק פורדי הוא פרופסור לסוציולוגיה באוניברסיטת קנט באנגליה.

קישורים:

• פקידת סעד ארצית לחוק הנוער חנה סלוצקי: "משרד הרווחה רודף אחרי פסיכיאטרים מחוזיים על מנת לקבל חוות דעת לאשפוז"
• סיפורו של נער שהרווחה החליטה להוציאו מביתו ומשפחתו למוסד פסיכיאטרי
• הונאות הענק של חברות התרופות
• בית המשפט הורה על טיפול בריטלין בכפייה, לילד במשפחת אומנה, בניגוד לחוק הנוער, ובניגוד לרצון אימו
• ארה"ב - פעוטה מתה מטיפול תרופתי פסיכיאטרי
• ריטאלין - עסק כלכלי רווחי ליצרני התרופות - סרטון כ- 6 דקות
• פסיכיאטרים מדברים על הפרעת קשב ריכוז - ADHD - סרטון כ- 2 דקות
• סמים ("תרופות") פסיכיאטריים לילדים ונוער
• ה-FDA מזהיר מפני שימוש בתרופות ל- ADHD , יפעת גדות ,פברואר 2007
  

הפסיכיאטריה וחברות התרופות - תעשיה שיוצאת מדעתה

המאמר "השראה: כולנו מופרעים" , כלכליסט , טלי שמיר , אוגוסט 2009

המרירות היא מחלת נפש, טוענים פסיכיאטרים אמריקאים, ומעוררים דיון סוער על גבולות הנורמליות. למה הפסיכיאטרים המשפיעים בעולם מתעקשים להגדיר התנהגויות טבעיות כהפרעות נפשיות, וכמה כסף מרוויחות מזה חברות התרופות? הצצה אל תעשייה שיוצאת מדעתה

הכלכלה מתנדנדת, הפוליטיקה מעצבנת, הטלוויזיה מחורבנת, האנשים רעים ובאופן כללי החיים הם לא בדיוק ירח דבש. יש הרבה סיבות לכעוס, להיאנח ולהתמרמר. בכל רחבי העולם, מבוקר ועד ערב, אנשים מתמרמרים. אך אל דאגה - יש סיכוי טוב שבקרוב יימצא מרפא למגיפה. תחת השם העתידי "התמרמרות פוסט־טראומטית" יהיה אפשר לאתר את המרירים הראשיים, לאבחן אותם כחולי נפש, לטפל בהם ולתקוף אותם באמצעות תרופות.

מי שעתיד לתת את החותם הרשמי להפרעה הוא איגוד הפסיכיאטריה האמריקאי (APA), גוף רב־עוצמה שאחראי ל־DSM, "המדריך לאבחון וסטטיסטיקה של הפרעות הנפש". ה־DSM, התנ"ך של הפסיכאטריה ובמידה מסוימת גם של הפסיכולוגיה, משמש בכל העולם, כולל ישראל, אורים ותומים של האבחון הנפשי (לצד מדריך המחלות העולמי, ICD). גם מערכות הבריאות, החינוך, הביטוח, בתי הסוהר ובתי המשפט פונות אליו כשהן נדרשות לסוגיה הקשורה בבני אדם שמתנהגים בצורה לא מאוזנת.

ההכללה האפשרית של המרירות היא ברכה בעיני לא מעט מטפלים. "אני מריע לאיגוד הפסיכיאטרים האמריקאי על הסיכוי להכיר בהתמרמרות כהפרעה", אומר הפסיכולוג ד"ר סטיבן דיאמונד, מחבר הספר "כעס, שיגעון והשטני". "מרירות יכולה ללא ספק להיות פתולוגית ולהוביל להתנהגות הרסנית ואף אלימה. אבל זהו רק קצה הקרחון - הפסיכיאטריה והפסיכולוגיה עדיין לא הכירו במקום המרכזי של הכעס, המרירות והעוינות בסבל האנושי". מנגד, יש לא מעט אנשים שהמרירות מעוררת בהם מרירות. יש הרואים בשיווק המחלה החדשה עוד ניסיון להשטחת הנפש האנושית וניפוח רווחי חברות התרופות. אחד המתנגדים הנחרצים הוא פרופ' ריצ'ארד ליין מאוניברסיטת נורת'ווסטרן בשיקגו. "אחרי שמונה שנים של שלטון בוש יש הרבה סיבות להיות מורמר. אבל לראות בזה מחלת נפש זה כמעט מעליב", כתב במאמר חריף נגד היוזמה.
.

חברות התרופות מרויחות סכומי עתק באמצעות הפסיכיאטריה - קריקטורה

איך נולד התנ"ך של הפרעות הנפש אור קטן שבוקע מתוהו ובוהו גדול
דיונים כאלה מתלהטים בכל פעם שמתקרבת יציאה של גרסה חדשה ומשופרת של ה־DSM. בימים אלו, מאחורי דלתיים סגורות בארלינגטון, וירג'יניה, מתכנס הצוות האחראי על אופיה של הגרסה החמישית, שתראה אור ב־2012 (IV־DSM ראה אור ב־1994, ועודכן ב־2000). המומחים מתדיינים שם על הצעות להפרעות נפש חדשות, ולצד המרירות שוקלים להוסיף למדריך גם התמכרות לשופינג, אפתיה, גלישה מוגזמת באינטרנט ועודף פעילות מינית.
למרות המסורת, נראה שהוויכוחים סביב אופי ה־DSM סוערים הפעם יותר מתמיד. שניים מהכותבים הקודמים של המדריך, ד"ר רוברט ספיצר וד"ר אלן פרנסס, אף פרסמו מכתב פתוח ובו טענו שהמדריך המהולל עומד בפני "אסון לא מכוון". לטענתם, מחסור בשקיפות ובפיקוח על תהליך הכתיבה עלול להוליד עוד עשרות מיליוני "חולים" חדשים. דוגמה לכך הופיעה במאמר שפרסם פרנסס לאחרונה, שבו טען שייתכן כי מה שנראה כעלייה עצומה במספר האוטיסטים בעולם הוא בעצם תוצר של שינוי קטן בקריטריונים לאבחון המחלה.
מולם ניצב ראש הצוות ד"ר דיוויד קפ'פר, שמרגיע ומבטיח שצוות ה־DSM דווקא משכלל את הקריטריונים לאבחון. "תהליך העבודה שלהם הוא הגלוי והשקוף ביותר בכל ההיסטוריה של המדריך", אמר ל"כלכליסט".

זהו ויכוח רווי ביורוקרטיה ועובדות משעממות שעשוי לבלבל את הקורא הלא מקצועי - ובצדק. מאחורי הקלעים פועלים מגוון כוחות כלכליים (כמו חברות תרופות) ואישיים (ענייני אגו ויוקרה), וקשה לדעת מי בדיוק מושך בחוטים ובאיזה אופן. נראה שכדי לעמוד על מהות התסבוכת עדיף לפנות למישהו חיצוני, למשל אל כריסטופר ליין. ליין (43), רוב הזמן פרופסור בריטי לספרות ומומחה לתקופה הוויקטוריאנית, ביקש לפני כמה שנים לחקור את הכעס במאה ה־19, ומצא את עצמו מנסה להבין את אינפלציית הכדורים הפסיכיאטריים בקרב הסטודנטים שלו. הוא התחיל לחפור בנושא והיה האדם הראשון שקיבל גישה למסמכים שמתעדים את דיוני ועדות ה־DSM בשנים 1990–1973. הממצאים המטרידים שגילה כונסו ברב־המכר עטור השבחים "ביישנות: איך נהפכה התנהגות נורמלית למחלה" (2007). הספר של ליין עוסק בכניסתה של הביישנות (בעגה המקצועית - חרדה או פוביה חברתית, ובסך הכל שבע מחלות עם שמות דומים) למדריך הפרעות הנפש בשנות השמונים. על הדרך הוא גם חושף את הקרביים המביכים למדי של הגוף הפסיכיאטרי החזק בעולם.
"אנשים רואים ב־DSM כתב קודש", אומר ליין ל"כלכליסט", "אבל כשאתה מסתכל על המסמכים מאחורי הקלעים אתה נדהם: איך הדיונים הכאוטיים הללו יצרו טקסט שאנשים לוקחים ברצינות? גם האנשים שישבו בוועדה מודים שהם הסתמכו על מחקר צר מאוד ומבולגן. החלטות התקבלו שם על סמך מי שצועק הכי חזק. הם פועלים בסודיות, יושבים כמעט רק עם עצמם ואחרי שלוש שנים אומרים: 'טה דם! הנה זה'. זה כמעט סוריאליסטי. אם אתה חושב על זה יותר מדי אתה נעשה פרנואידי. אבל אני לא פרנואיד. אני פשוט חקרתי את מה שקרה שם".
מה למשל קרה שם?
"בוועדת ה־DSM השלישי, למשל, כל האנשים היו מהגישה הנוירו־פסיכיאטרית (שקושרת את הבעיות הנפשיות לביולוגיה של המוח - ט"ש). זה בסדר, אבל לא היה שום איזון עם גישות אחרות בפסיכיאטריה. רק אחרי ארבע שנים הם שמו לב לזה שהם לבד, ולקחו מישהו מגישה פסיכואנליטית כעלה תאנה. הוא התפטר אחרי זמן קצר והסביר: 'צפיתי מהצד בדיונים הללו, אם להכניס למדריך את הפחד מלאכול לבד במסעדות או ללכלך את העניבה, והרגשתי כמו אליס בארץ הפלאות'".
העדויות של דיוויד שפר, פסיכיאטר בריטי שהשתתף בדיוני ה־DSM השלישי, דומות. "בישיבות האלה, של לכאורה מומחים ויועצים, אנשים היו קמים ויושבים וזזים וצועקים", אמר בראיון ל"ניו יורקר". "בוב (רוברט ספיצר, יו"ר הוועדה דאז) היה עסוק מדי בלהקליד הערות מכדי לנהל את הישיבה בצורה מסודרת". לגבי האופן שבו התקבלו ההחלטות הסופיות אמר שפר: "בטח היו לו אילו קריטריונים פנימיים, אבל אני לא ממש יודע מה הם היו".

כמה הפרעות אפשר להמציא בכלל האח הגדול קובע מהם חיים נורמליים
אותו בוב ספיצר, שנחשב לאדריכל ה־DSM ולאחד הפסיכיאטרים המשפיעים במאה ה־20, הוא האיש שהפך את המדריך לאימפריה. כשספיצר התחיל לנהל את הוועדה ב־1974, ה-־DSM היה חוברת של כמאה עמודים עם 182 הפרעות, שנמכרה בעיקר למוסדות בריאות גדולים. תחת ניצוחו של ספיצר (שאגב, סבור שבאמצעות טיפול אפשר לשנות גם נטייה מינית) נהפך המדריך לספר בן כ־900 עמודים עם כמעט 300 מחלות נפש, שנמכר במאות מיליוני עותקים בכל העולם תמורת כ־90 דולר. "מדובר בייצור של כ־150 הפרעות חדשות ב־24 שנים", מדגיש ליין, "זה משהו שלא נראה כמותו ברפואה מאז שחר ההיסטוריה".
ספיצר, כמובן, לא עשה את כל זה לבד. הוא היה צריך רוח גבית - ורוח התקופה התאימה. שנות השבעים התאפיינו בהפניית עורף לזרם ששלט אז בפסיכולוגיה, הפסיכואנליזה הפרוידיאנית, לטובת חזרה לפסיכולוגיה ביולוגית. הריאקציה הגיעה לשיאה בשנות התשעים, כשפרוזק נתפס בה כ"ניתוח קוסמטי קטן לנפש". המהפך הצליח כל כך, שהיום קשה למצוא פסיכיאטר או פסיכולוג מיינסטרימי שמודה שהוא מסכים עם פרויד בלי להתנצל על כך חמש פעמים. ספר שראה אור החודש, "מרשמים לנפש" מאת ג'ואל פריס, טוען שהממסד הפסיכיאטרי כל כך מרוכז היום בתרופות עד שטיפול בדיבור נהפך למתכון להתאבדות מקצועית.
השפעתו של ה־DSM אינה נעצרת בקליניקה. לטענת רבים היא שולחת זרועות אל כל חלקי החברה המערבית ויוצרת חברה הומוגנית וצייתנית. "מתקפה על הנורמליות", קורא לזה ליין, ומרחיב: "הגבולות של הנורמליות מצטמצמים הרבה מעבר למה שאנשים מתארים לעצמם. ה־DSM רומז כמה חברים רצוי שיהיו לך, באיזה חלק של העיר אתה אמור לעבוד, באיזה תדירות תעשה סקס ואפילו איזה סוג של סקס. הרעיון שלהם לגבי מה זה אדם או אזרח הוא מאוד מנרמל ומאוד שמרני. זה מעין אח גדול".

איפה הגבול בין נורמלי למופרע
תלוי על מה חברת הביטוח מוכנה לשלם
המאמץ לכנס את כולם להגדרה צרה של נורמליות, אומר ליין, לוקח תכונות שפעם נחשבו טבעיות וסבירות לחלוטין, והופך אותן לפתולוגיות. "תרבויות קודמות היו יותר סבלניות מאתנו לטווח של רגשות אנושיים ופחות פחדו מהם. יש כמה דוגמאות שחקרתי, למשל העובדה שביישנות נחשבה עד לפני כמה עשורים לתכונה טובה - או לפחות לא רעה - ונקשרה בצניעות ובהתבוננות עצמית.
דוגמה נוספת היא המיזנטרופים, שנהגו להתבודד כי נמאס להם מהחברה. מאז תקופת יוון ועד תחילת המאה ה־19 העריצו את המיזנטרופים על היכולת המצפונית והכישרון שלהם לבקר את החברה ולראות אותה מבחוץ, הם שימשו מעין סמן אזהרה מפני טיפשות ושחיתות. זו היתה תפיסה מאוד פופולרית. היום קוראים לזה 'הפרעת אישיות נמנעת' ומטפלים בזה באמצעות כדורים. הצמצום של התכונות האנושיות לכדי כימיקלים במוח יוצר אפקט אדיר של השטחה".
על אף הביקורת החריפה, ליין לא חושב שהכוונות של כותבי ה־DSM רעות או שהם מתכוונים להגיד שכולנו מטורפים. העניין הוא שאופן הניסוח של המדריך אינו מאפשר לסמן בבירור את הגבול בין הפרעת אישיות לבין סתם אישיות. "השפה שהם משתמשים בה היא כל כך יומיומית וההפרעות בה כל כך נפוצות - כמו רעד בידיים כשאתה כותב צ'ק או הימנעות משירותים ציבוריים - שאתה לא יכול להגביל את זה רק לאנשים שבאמת סובלים מהפרעה כרונית", הוא אומר, "בעדכון שיצא ב־1994 הם הוסיפו פחד מלדבר מול קהל או חשש להביך את עצמך בציבור לרשימת הסימפטומים של החרדה החברתית. מי לא מרגיש ככה לפעמים? כך שיש פער מאוד מטריד בין מה שהם רואים כמשימה שלהם - לעזור לאנשים סובלים, דבר שאני תומך בו - לבין מה שקורה בפועל. חייבת להיות דרך להגדיר חולי נפש בלי לגרור איתם למטה חצי מהאוכלוסייה".
התגובה לביקורת של ליין עוברת כבר לרמה האישית. "לאנשים חסרי ניסיון קליני, כמו פרופ' ליין, אין באמת הבנה ריאליסטית של מה זה 'נורמלי'", אומר ד"ר דיאמונד ל"כלכליסט". "ה־DSM דווקא מבחין בין סתם רגשות נורמליים לפתולוגיה באמצעות קריטריון שאומר שפתולוגיה פוגמת בתפקוד היומיומי. נכון, האבחון הפסיכיאטרי לא מושלם והוא רגיש למניפולציות, ובגלל הדרישות של חברות הביטוח הרפואי להוכיח שהטיפולים הכרחיים, המטפלים נאלצים להגזים באבחונים. אבל האם אלו שמתנגדים לאבחון הפסיכיאטרי היו מעדיפים שאנשים שמוגדרים היום כסכיזופרניים היו נחשבים לאחוזי דיבוק שטני? זה היה המצב בעבר הלא מאוד רחוק. אבחון המחלות הוא שלב בדרך לטיפול. מתן שם לתופעה הוא בעצם מתן משמעות לסבל, שלפני כן היה חסר משמעות. לחשוב שלא צריך לאבחן מקרים כאלה זה נאיבי ומסוכן".

איך יוצרים מגיפה
קמפיין חזק לקהל יעד ענקי שווה 2 מיליארד דולר

דיאמונד מזכיר, כמעט בדרך אגב, את אחריותן של חברות הביטוח לאבחון היתר הפסיכיאטרי. בכך הוא חושף צלע אחת בשילוש הקודש של ה־DSM, חברות הביטוח וחברות התרופות. חברות הביטוח דורשות אבחון DSM כדי להחזיר הוצאות, וחברות התרופות עטות על כל אבחנה חדשה כנשרים על נבלות בשדה פתוח. אחרי הכל, זה שוק אדיר שקשה להתעלם ממנו: ב־2005, יותר מ־67 מיליון אמריקאים נטלו תרופות אנטי־דיכאוניות - כמעט חמישית מהמדינה. לפי מחקרים שונים מגלגל השוק העולמי 15–20 מיליארד דולר בשנה, ו־70% מהמחזור הזה הוא בארה"ב. בישראל מדברים מחקרים על כך שכ־10% מהאזרחים הבוגרים בולעים כדורים לאיזון מצב הרוח.
חברות מסחריות דוחפות תרופות פסיכיאטריות לא מהיום. ליין חוזר בספרו להתחלה, בשנות החמישים, אז שיווקה חברת מרק בהתלהבות סמי הרגעה. הגל הגדול האחרון בתחום החל בסוף שנות התשעים, כשחברת התרופות גלקסו־סמית־קליין זיהתה את הפוטנציאל שבשבע הפרעות הביישנות החדשות והתחילה לשווק מרפא לבעיה: את סרוקסט (פקסיל), תרופה ישנה עם תופעות לוואי מדאיגות. מיד אחרי שקיבלו את אישור ה־FDA הם כיסו אוטובוסים ברחבי ארצות הברית בפוסטרים שנושאים את הסלוגן "דמיין שאתה אלרגי לאנשים", ותחתיו גבר נאה ורגיש שבוהה בכוס התה שלו. "ההזדמנות אדירה", כתבו מנהלי החברה במסמך שליין מצטט, "כ-90 מיליון מבוגרים בצפון אמריקה ובאירופה סובלים מזה בכל רגע נתון".
האסטרטגיה עבדה כמו קסם - ב־2001 סרוקסט היתה התרופה האנטי־דיכאונית הנמכרת ביותר בארה"ב (יותר מפרוזק), עם הכנסה שנתית של יותר מ־2 מיליארד דולר וכ־5,000 חולים חדשים מדי יום. המניה של גלקסו־סמית־קליין הרקיעה לשחקים. "לפני שמונה שנים נהפכו החרדה החברתית ודומותיה לדיאגנוזה השלישית בהיקפה, אחרי דיכאון ואלכוהוליזם", אומר ליין, "זה הישג אדיר, בהתחשב בעובדה שזו הפרעה שבכלל לא היתה קיימת לפני סוף שנות השמונים".

מה עושות חברות התרופות
מסכת של ניגודי עניינים ותופעות לוואי

הקשר עם חברות התרופות מתחיל הרבה לפני הקמפיינים. מאמר שהתפרסם לאחרונה בכתב העת "Psychiatric times" מצביע על הבעייתיות בכך ששני שלישים מ־27 החברים בוועדת ה־DSM עבדו בעבר באופן ישיר עם חברות תרופות. "לעתים קרובות הפסיכיאטרים בוועדה מרגישים מחויבים לחברות התרופות, מתוקף מימון המחקרים שלהם ומשום שהן המקור לחלק גדול ממשכורותיהם", מרחיב ליין, "כך שהם לא ינשכו את היד שמאכילה אותם. בפסיכיאטריה אין כמעט מצב של חוסר ניגוד אינטרסים. רוב הפסיכיאטרים שעוסקים במחקר מקבלים את הכסף שלהם מחברות התרופות. למעשה, כששאלתי את החוקרים פה באוניברסיטה שעזרו לי בכתיבת הספר איך אני יכול להודות להם, הם אמרו 'רק אל תזכיר את השם שלנו בשום מקום, אנחנו צריכים להמשיך לעבוד עם החברות האלה'".
מכיוון שחברות התרופות הן לרוב אלו שמממנות את המחקרים, הן גם יכולות להעלות את קרנם של המוצרים שלהן ולנכש תוצאות שליליות. מאמר שפורסם לאחרונה ב"ניו אינגלנד ז'ורנל אוף מדיסן", מכתבי העת המובילים לרפואה בעולם, תומך בטענה הזו. לפי המאמר, 31% מתוצאות המחקרים על תרופות אנטי־דיכאוניות אינם מגיעים לידי פרסום. "החברות לא מעוניינות לפרסם תוצאות שמאירות באור לא חיובי את המוצר שלהן", טוען ליין, "התוצאות האלה מונחות באיזו מגירה נעולה, ואנחנו פשוט לעולם לא נדע אותן".

ובכל זאת, בשנים האחרונות המגמה משתנה, כפי שהוכיח מקרה הסרוקסט. תופעות הלוואי שהחברה טרחה להצניע הגיעו לכותרות ראשיות, וב־2004 נתבעה גלקסו־סמית־קליין על הונאת הציבור; התביעה הסתיימה בהסדר שבו שילמה החברה 900 אלף דולר (שבריר מהרווחים שלה על התרופה). החברה גם נאלצה להודות בפומבי שהכדורים הנחמדים שלה, שנמכרו לאמריקאים כמו דונאטס טריים, עשויים לגרום לחרדה, כאבי ראש, רעד, בלבול, שלשול, בחילה, הקאה והזעה ולפעמים אפילו להזיות קשות ותרדמת. אה, כן - וכמו יתר הכדורים אנטי־דיכאוניים שמעלים את רמת הסרוטונין (כולל פרוזק וציפרלקס), הסרוקסט עשוי להוביל למחשבות אובדניות. כך שלעתים לא רחוקות, לצד ההקלה שמציעות התרופות, פגיעתן גם עולה על התועלת.

עכשיו, כשתופעות הלוואי של התרופות האנטי־דיכאוניות יצאו מהארון וכשרבות מהן סיימו את תקופת הפטנט שלהן, ליין חושד שחברות התרופות התחילו לדחוף לכיוון אבחונים שדורשים תרופות אנטי־פסיכוטיות ("אבל אני עוד לא יכול להוכיח את זה", הוא מודה).

במקביל, יכול להיות שכל ההגמוניה הפסיכיאטרית רועדת, והגישה הביו־פסיכיאטרית נכנסת לתקופת הדמדומים שלה. "מחקרים חדשים מראים שההסברים הקושרים את ההפרעות לסרוטונין במוח פשוט לא נכונים - יש הרבה דיכאוניים עם סרוטונין גבוה ואנשים עם סרוטונין נמוך שלא סובלים מדיכאון", אומר ליין, ובעניין זה אפילו דיאמונד מסכים: "מצער שהפסיכיאטריה פנתה לגישה הביולוגית, שרואה את כל ההסברים בחוסר איזון כימי שאפשר לאזן באמצעות תרופות. יש הרבה תיאוריות שמסבירות סכיזופרניה, חרדה, דיכאון ועוד, אבל אף אחת מהן לא הוכחה באופן חד־משמעי".

"בעולם האקדמי נגמר הרומן עם התרופות", טוען ליין לסיכום, "זה פשוט לא מוכיח את עצמו מדעית. חבל שתרבותית עדיין לא מבינים את זה".

קישורים:

• חוק לא חוקתי - האשפוז הכפוי
• משרד החינוך – ירידה בזכאים לבגרויות ו"הטיפולים התרופתיים"
• תולדות הפסיכיאטריה והרווחה בישראל
• פקידת סעד ארצית לחוק הנוער חנה סלוצקי: "משרד הרווחה רודף אחרי פסיכיאטרים מחוזיים על מנת לקבל חוות דעת לאשפוז"
• פסיכיאטריה - מדע בדיוני - סרטון כ-9 דקות

חוק לא חוקתי - האשפוז הכפוי

להלן המאמר: "חוק לא חוקתי" של ענבל בר-און , NEWS1 , יולי 2009

במשך 17 השנים שחלפו מאז היחקק חוקי היסוד בוטלו חמישה חיקוקים בלבד, בשל היותם סותרים את חוקי היסוד האם אלו כל החוקים הלא חוקתיים במדינת ישראל?

▪ ▪ ▪
בשנים האחרונות, במיוחד עם כניסת פרידמן לכהונת שר המשפטים בשנת 2006, הותקפה ציבורית יכולתו של בית המשפט העליון לבטל חוק לא חוקתי, יכולת אשר מהווה את חיל הפרשים הקדמי במערכה על הגנת זכויות הפרט מפני הכוח הפוטנציאלי (וגם המעשי, יש לציין) של השלטון לרמוס את האזרח.

בפועל, מספר החוקים שבוטלו בידי בית המשפט העליון הם מתי מעט, אך החשיבות במהפכה החוקתית הינה חדירתה לשיח הציבורי ולתפיסת הזכויות של כל פרט את זכויותיו, אל מול השלטון. החוק אשר מאפשר את אשפוזם הכפוי של אנשים בישראל ללא הליך משפטי הוגן, מהווה את אחת הדוגמאות ל'כיצד חוק יכול להיות דורסני', ולנחיצות של בית משפט עליון חזק, שפועל באטמוספירה-נורמטיבית וציבורית של שיח-זכויות.

.
סנקציה חריפה מסנקציה פלילית
שיח הזכויות המסורתי, עוד החל מימי המגנה כרטא, נוצר ונולד על-רקע סמכויות השלטון הדרקוניות לשלול חירות. כל מגילות זכויות האדם והחוקות המסורתיות עסקו בעיקר בהליך ההוגן שיש לאפשר לאזרח, טרם שוללים את חירותו. גם בישראל, המהפכה החוקתית הותירה את חותמה ביתר שאת בתחום המשפט הפלילי - סדר הדין הפלילי הוא התחום שבו נעשו שינויים מרחיקי לכת, הן בפרשנות חוקים קיימים (ראה: דנ"פ 2316/95 עימאד גנימאת' נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(4) 589), הן בביטול חוקים (ראה לדוגמה בג"צ 6055/95 שגיא צמח נ' שר הביטחון, פ"ד נג(5) 241, שם בוטל החוק אשר איפשר לעצור חייל ללא הבאה-בפני-שופט לכ- 96 שעות ונקבע כי משך הזמן המקסימלי בוא ניתן לעצור חייל הינו כ 48 שעות), והן בחקיקת חוקים חדשים אשר הסדירו מחדש את כל סוגיית המעצרים והחיפושים, והפעם באופן מידתי ולאור חוקי היסוד (החוקים הישנים בוטלו).

לא בכדי, מהפכות חוקתיות והסדרים חוקתיים חדשים מתקשרים בדרך כלל להליך הפלילי: זהו ההליך אשר בו טמונה מידת-הפגיעה הקשה-האפשרית ביותר בחירויות הפרט. בעצם כמעט הקשה ביותר, שכן ישנו סוג הליך אחד אשר עצם הפגיעה-בחירות-הפרט הטמונה בו, קשה יותר מעצם הפגיעה הפוטנציאלית בחירות הפרט הטמונה במאסר/מעצר: מדובר בהליך האשפוז הכפוי, שכן בעוד שבהליך מעצר/מאסר מוטלת על העציר/אסיר סנקציה של שלילת חירות התנועה בלבד, הרי שבסנקצית האשפוז הכפוי, יש משום "פגיעה בנימים העדינים ביותר בנפשו ובכבודו של אדם, הרחק אל-מעבר להגבלת החירות כשהיא לעצמה" (דברי השופט חשין בבש"פ 92/00 פלוני נ' מדינת ישראל פ"ד נד(4) 240). הליך של אשפוז כפוי פירושו פגיעה שיטתית, אינטנסיבית, יומיומית וקשה בזכות לשלמות הגוף ולכבוד האדם. מאושפזים בכפייה מולעטים בתרופות בכפייה באופן יומיומי, בניגוד להסכמתם. ראה למשל ציטוט מכתבה של דני שפרלינג ב'ידיעות אחרונות' מיום 16.1.1998:

הוא הגיע לאגף הסגור של מחלקה שש ב´אברבנאל´ והוא רק רצה לצאת משם: "לא רציתי שימשיכו לדחוף לי הלידול. פעם פעמיים ביום היו נותנים לי את הכדור. אתה לא רוצה לקחת? שמים לך את זה באינפוזיה. הפכתי לזומבי. הגפיים התחילו להתכופף לי, איבדתי אנרגיה, הכדור הזה נטרל אותי מהחיים. נהייתי פאסיבי. הכדור הזה גרם לי לעצירת שתן. עשו לי קטטר, זה לא היה מביך כמו שזה כל כך כאב. במחלקה הסגורה לא ראיתי אור יום. לא טיילתי , לא היה לי חופש, הרגשתי כמו חפץ שכל מיני רופאים יכולים לעשות בי כרצונם. האשפוז הפך אותי לחצי בן אדם. נהיו לי בעיות מוטוריות בגלל זה... הייתי חייב להתחיל טיפול פרטני אצל רופא כדי לבטל את תופעות הלוואי ולעמוד בחזרה על הרגליים".

לצורך השוואה, שורה של פסיקות קבעה כי יש לשמור על כבודו של האסיר, ואין לחדור לגופו בכוח; בג"צ 355/79 קטלן נ' שירות בתי הסוהר, פ"ד לד(3) 294 קבע קביעה זו עוד טרם המהפכה החוקתית, כאשר לאחר המהפכה החוקתית מגמה זו הלכה והתחזקה: כיום לפי חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה- חיפוש בגוף החשוד), התשנ"ו – 1996 (להלן: "חוק החיפוש בגוף"), ככל שהחיפוש בגוף פולשני יותר, כך נחוצות יותר ויותר פרוצדורות-נדרשות בדרך למימושו, וכאשר החיפוש בגוף הינו 'חיפוש פנימי', לא ניתן בשום פנים ואופן לבצעו בכוח. על-פי חוק החיפוש בגוף, חשוד אשר מסרב לחיפוש פנימי, בהיעדר הסבר סביר לסירובו, ייתכן שסירובו יחזק את משקל הראיות נגדו, אך לעולם אין לכפות בכוח חיפוש פנימי על חשוד.

אם נשווה את הנורמה אשר החיל המחוקק ככל שהדבר נוגע לאסירים, חשודים ונאשמים (מושאי ההליך הפלילי), למצבם של אנשים אשר כלואים במוסדות פסיכיאטרים בניגוד לרצונם, הרי שהאחרונים, כאשר הם מסרבים ליטול תרופות, הדבר נכפה עליהם באופן ברוטלי: קשירה למיטה והזרקה לגופם בניגוד לרצונם. גם השופט סביונה רוטלוי, בע"ש (תא) 368/00 פלונית נ' היועמ"ש, המחישה את מצבם הקשה של מאושפזים בכפייה, שהוא גרוע מזה של אסירים אשר הורשעו בעבירות:

כבר נלאיתי להתריע בפסיקותיי על כל העיוותים הנגרמים לאזרחים בהליכי האשפוז הכפוי, שהוא שלילת חירות בצורה הכואבת והקשה ביותר לכל אדם. נדמה כי אם משווה אני את מצבם של אסירים לעומת חולי נפש המאושפזים בכפיה, הייתי אומרת, כי מצבם של החולים קשה יותר, לא רק משום שלא עברו עבירות, אלא משום נטילת צלם אדם מהם עקב נטילת תרופות, שפעמים רבות שולל את יכולת הדיבור, החשיבה, הביטוי והתגובה.

אין ספק שהסנקציה של אשפוז כפוי קשה פי כמה מסנקציה של מאסר בבית סוהר, ולפי הגיון זה, המשוכות הפרוצדורליות שיש לעבור בדרך להטלת סנקציה זו על אדם במדינה דמוקרטית, צריכות להיות רבות יותר, דווקניות יותר ונוקשות יותר מאשר המשוכות שעל הרשות להעביר אזרח בהן, בדרך לכליאתו בבית הסוהר. רק כדי להמחיש את חשיבות הכלל, ואשר לפיו ככל שסנקציה על אדם במדינה דמוקרטית קשה יותר, כך המשוכות שיש לעבור טרם מטילים אותה, רבות ודווקניות יותר, ניתן להציג את פסק הדין בש"פ 8087/95 שלמה זאדה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 133, שם נפסק כי כמות הראיות לכאורה אשר נדרשות לצורך הטלת מעצר עד תום ההליכים על נאשם צריכה להיות גדולה ורבה יותר מכמות הראיות לכאורה אשר נדרשות מכוח ס' 158 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה- מעצרים), התשנ"ו – 1996 (להלן: "חוק המעצרים"): סעיף זה דן בטענת הגנה מקדמית של הנאשם, ולפיה התביעה אפילו לא הוכיחה את טענותיה ברמת ראיות לכאורה, כאשר הרציונל הוא שבעוד שראיות לכאורה כמשמעותן בסעיף 158 לחוק המעצרים נדרשות לרשויות התביעה לצורך קיום הליך פלילי כנגד נאשם, הרי שראיות לכאורה לצורך מעצר עד תום ההליכים שוללות חירותו של אדם, ומכאן שרמתן, כמותן וטיבן צריכות להיות בהיקף-נרחב יותר, שכן מדובר בסנקציה של שלילת חירות. מכוח הגיון מדרגי (הגיון אשר הוצג אומנם בפסק הדין זאדה, אך מגלם עיקרון כללי בתורת המשפט) זה ולפיו ככל שהסנקציה אשר מוטלת על הפרט חמורה יותר, כך המשוכות בדרך לנקיטתה צריכות להיות רבות יותר, הרי שהיקף וכמות הראיות וטיבן, וכן המשוכות הפרוצדורליות בדרך להליך של אשפוז כפוי צריכים לעלות בדווקנותן על המשוכות, הן הראייתיות והן הפרוצדורליות – אשר ננקטות בהליך פלילי נגד חשודים ונאשמים.האמנם כך הוא הדבר?

למרבה הצער, ובניגוד לכל הגיון דמוקרטי וחוקתי, הגם שאשפוז כפוי מהווה עונש קשה יותר לפרט מאשר עונש מאסר (שכן טמונה בו פגיעה שיטתית, יסודית, אינטנסיבית ויומיומית בכבודו, פרטיותו, ובזכותו לשלמות הגוף של המאושפז בכפייה) – הדרך לביצועה של סנקציה זו קלה בהרבה מהדרך להרשעת אדם בישראל.

.
משוכות קלות בדרך להפעלת הסנקציה
בעוד שכדי להרשיע אדם בעבירה ולהטיל עליו עונש מאסר על התביעה להוכיח את פרשתה ("פרשת התביעה", קרי העובדות המתוארות בכתב האישום, אשר מגבשות עבירה בת–מאסר) מעבר לכל ספק סביר, הרי שלצורך הטלת סנקציה של אשפוז כפוי על אדם נדרשות "ראיות לכאורה" בלבד (ראה ס' 6(א) לחוק טיפול בחולי נפש, התשנ"א – 1991) - קרי די בעדות שמועה שאדם, גם אם הוא בעל עניין (כגון קרוב משפחה או שכן), אשר לא אומתה, כדי להביא לכליאת אדם בבית משוגעים בישראל. בעוד שהן חוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב - 1982, והן חוק המעצרים, מתווים לרשויות התביעה ולרשויות אכיפת החוק, פרוצדורה ממושכת, מדוקדקת, של סדרי דין וסדרי הבאת ראיות, אשר באם יקוימו, הסיכוי להרשעות שווא יקטן למינימום האפשרי – הרי שה'פרוצדורה' של כליאת אדם בבית חולים לחולי נפש כוללת לעיתים קרובות מאד התדפקות של גברתנים על דלתו, תוך לקיחתו של האדם, ללא כל הסבר, לאשפוז כפוי, שם לרוב הוא יסומם בתרופות אשר ימנעו ממנו "את יכולת הדיבור, החשיבה, הביטוי והתגובה" (ראה דברי השופטת רוטלוי בע"ש (תא) 368/00 פלונית נ' היועמ"ש), יכולת אשר מהווה עוגן מרכזי ביכולת של כל אדם להגן על עצמו מפני הליכים אשר נוקטת כנגדו הרשות, יכולת שהינה תנאי מקדמי למימוש זכות הטיעון או זכות השימוע.

במדינת חוק דמוקרטית ההקפדה על זכות השימוע הינה אבן יסוד בתחום הדין הפלילי, ראה למשל, ע"פ 5121/98 יששכרוב נ' התובע הצבאי הראשי (טרם פורסם, ניתן ביום 4.05.06). בפרשה זו נפסלה הודאתו של חייל בעבירה שיוחסה לו, שכן לא הודע לו על זכותו להיוועץ בעו"ד ובכך נפגעו זכויותיו הפרוצדורליות. מבין השיטין של פרשה זו עולה אחד האדנים החשובים בכל סדר דין פלילי במדינה דמוקרטית מתוקנת: מסד פרוצדורלי עמוק ושיטתי אשר מאפשר למי שעומד ותלוי כנגדו עונש מאסר - למצות באופן מיטבי את ההגנה על עצמו.

כאשר מוטלת על אדם סנקציה של כליאה בבית-חולים לחולי נפש, הפגיעה בזכות השימוע/טיעון של האדם שכנגדו מופעלת הסנקציה מובנית בעצם ההליך. לא רק עצם ההלעטה בתרופות אשר מקשה על יכולת הדיבור, הביטוי והחשיבה פוגמת באופן אינהרנטי ביכולת של הכלוא להגן על עצמו מפני ההליך הדורסני הזה, אלא גם תפיסת היסוד במחשבה הפסיכיאטרית לפיה אדם אשר מתנגד לעצם כליאתו בבית-חולים לחולי נפש הינו "חולה חסר תובנה למצבו" משפיעה לרעה, אם לא פוגמת באופן קשה, ביכולתו להתגונן.הגם שכיום, בעקבות תיקון לחוק, ניתן ייצוג במרבית המחוזות למאושפזים בכפייה, הרי עצם הפגיעה המובנית שבהליך האשפוז הכפוי בזכות הטיעון, הופכת את זכות הטיעון לאפקטיבית במידה פחותה.

כך לדוגמא: הגם שבפועל מאושפז בכפייה זכאי לייצוג בפני ועדה פסיכיאטרית, הרי עצם תפיסתו את עצמו כמי שאינו צריך להיות כלוא בבית המשוגעים, מהווה בעיני הוועדה הפסיכיאטרית (אשר מורכבת מרוב של רופאים, קרי שני רופאים ומשפטן אחד) עדות לכך שהכלוא שעניינו נדון בפניהם הינו "חולה חסר תובנה למצבו": כלומר מימושה של זכות הטיעון הוא זה שייתפס בעיני הרופאים היושבים בוועדה כ"ראייה" לכך שהכלוא צריך להישאר כלוא (עד שילמד לקבל את העובדה שהוא "חולה").

זאת ועוד: באופן מובנה, עצם הטענה אשר מועלית בפני הכלוא בבית-חולים-לחולי נפש, ולפיה הינו "חולה-נפש" ו"עלול לסכן את עצמו או את זולתו סיכון פיזי מיידי" (ראה ס' 6(א) לחוק טיפול בחולי נפש, התשנ"א – 1991), הינה טענה אשר קשה להתגונן בפניה, שכן קשה להתגונן מפני טענות מעורפלות כגון "מסוכנות" או "מחלת נפש" והרבה יותר קל, לנאשמים במשפט פלילי, להתגונן כנגד כתב אישום ספציפי אשר מתאר בצורה עובדתית (לרבות שמות, מקומות, תאריכים, חפצים וכו') עבירות אשר הם חשודים בביצוען. קל יותר להתגונן כנגד כתב אישום אשר נוקט בשפה של פרטים מאשר כנגד טענה כי הנך "חולה" ועקב מחלה זו אתה עלול, בעתיד, "לסכן את זולתך".

.
האם התכלית ראויה? האם החוק מידתי?
החוק המאפשר אשפוז כפוי בישראל, אם כן, פוגע באופן יסודי בשורה ארוכה של זכויות יסוד. הוא פוגע פגיעה קשה בחירות האדם, הרבה מעבר לפגיעה בחירות אשר מוטלת על עבריין מורשע, הגם שמדובר באדם חף מפשע. החוק מאפשר פגיעה בחירות גם מעבר לפגיעה אשר מובנית בעצם הכליאה, פגיעה בפרטיות ופגיעה קשה בשלמות הגוף (בדמות הלעטה כפויה בתרופות). האם החוק עומד בתנאי פסקת ההגבלה?פסקת ההגבלה, אשר בסעיף 8 לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו קובעת כי כל עוד חוק אשר פוגע בזכויות יסוד המנויות בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו מתאים לתנאי פסקה זו, הרי שהחוק ייחשב כחוקתי. הגם שחוק טיפול בחולי נפש, התשנ"א – 1991 הינו חוק שחוקק טרם חקיקת היסוד, ועל כן הינו מוגן בשמירת דינים (ס' 10 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו), הרי שלפי הלכת גנימאת' (דנ"פ 2316/95 עימאד גנימאת' נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(4) 589) גם חוקים אשר נחקקו טרם חוקי היסוד יש לפרש ברוח חוקי היסוד. פסקת ההגבלה קובעת שלושה תנאים מצטברים כדי שהחוק אשר נחשד כ'לא חוקתי' יעמוד בתנאיה:

א. על החוק להלום את ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית;

ב. על החוק להיות לתכלית ראויה;

ג. הפגיעה בזכויות היסוד מכוח החוק אינה צריכה להיות אלא במידה שאינה עולה על הנדרש.

האם חוק אשר מטיל על אנשים סנקציה שהיא מרחיקת לכת בחומרתה ממאסר שמוטל על אסירים שהורשעו בדין, וזאת כאשר מדובר באנשים אשר עומדת להם חזקת החפות, ואשר הסנקציה הוטלה עליהם תוך פגיעה קשה בזכויות-ההגנה-הפרוצדורלית שלהם עולה בקנה אחד עם ערכיה של מדינה דמוקרטית? לא, ולא מוחלט; באופן היסטורי, המאבק על הדמוקרטיה ועל זכויות האדם קשור במאבקו של הפרט מפני הטלת סנקציה שלטונית שרירותית, קשה ושאינה מידתית. חוק אשר מטיל סנקציה כה דרקונית על אדם, ואשר מאפשר לו כה-מעט הגנות פרוצדורליות מפניה – אינו הולם את ערכיה של מדינה דמוקרטית.

האם החוק לטיפול בחולי נפש התשנ"א – 1991 עולה בקנה אחד עם ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית? 'ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית'- זהו, כשלעצמו, נושא כה רחב יריעה אשר חורג בהרבה מיריעת הדיון הקצרה במאמר זה, ויחד עם זאת - חשוב להדגיש כי מורשת ישראל מקפידה הקפדה יתרה על "כבוד הבריות", עיקרון אשר זוכה למקום של כבוד במורשת הפסיקה העברית. יתרה מכך: מדינת ישראל מהווה ביתו הלאומי של העם היהודי אשר היה קורבן לפרעות, לרדיפות ולעלילות דם: הוקעת קבוצה מסוימת (אלו שמתויגים כ'חולי נפש') מחגורת ההגנה אשר פורשת השיטה הדמוקרטית על אזרחיה, (ואשר לפיה: אדם חף מפשע עד שהוכח אחרת), אינה עולה בקנה אחד עם ערכי מדינת ישראל כמדינה יהודית, במובן של היותה בית לאומי לעם שסבל באופן שיטתי מאפליה ממוסדת על-רקע הסטריאוטיפים שהופנו כלפיו: האפליה הממוסדת כלפי אנשים המוגדרים כ'חולי נפש' בחוק החרוט, (לעומת עבריינים מורשעים בעבירות קשות כגון אונס, רצח וכו', אשר להם עומדת חזקת החפות כל עוד אשמתם לא הוכחה מעבר לכל ספק סביר), נובעת מתוך הסטראוטיפ של "מסוכנותם" הדמונית, כביכול, של מי שהוגדרו כ'חולי נפש'.

האם החוק לטיפול בחולי נפש, התשנ"א – 1991 הינו לתכלית ראויה? חוק זה, אשר נמצא בשדה נורמטיבי של מדינה דמוקרטית, בו אין שוללים חירות של אדם אלא בתנאים מאוד מצומצמים (יסוד סביר לחשד שנעברה עבירה, וזאת רק באם החשוד עלול לשבש הליכי משפט או לסכן את ביטחון הציבור, או במקרה של מאסר - לאחר שאדם הורשע בביצוע עבירה, מעבר לספק סביר, ראה ס' 13(א) וכן ס' 23(א) לחוק המעצרים) מאפשר שלילת חירות בפרוצדורה קלילה יחסית של מי שמתויגים כ'חולי נפש', וזאת מתוך הנחת יסוד מובלעת לפיה במי שמתויגים כ'חולי נפש' טמונה מסוכנות רבה יותר מאשר בשאר האוכלוסיה. יש לזכור כי לאורך ההיסטוריה אות הקין של 'מסוכנות' הוטלה על אוכלוסיות מוחלשות ומדוכאות חברתית, באופן שרירותי ופאסדו מדעי אשר הסתבר בדיעבד כנשען על אדנים "מדעיים" כושלים-מתודולוגית. התכלית של "הגנה על הציבור" מפני מי שמיוחסת לו באופן קטיגורי מסוכנות מזכירה אפליות פסולות מהעבר הרחוק, מאותם פרקים בהיסטוריה אשר אותם אנו רוצים לשכוח. כמו-כן התיוג באופן קטיגורי של קבוצה מסוימת כ'מסוכנת' מעלה ריח של משטרים רודניים אשר עורכים דמוניזציה ל"אחר", ואשר רודפים אותו בשל "מסוכנותו" (כך לדוגמא, בתקופת העבדות בארצות הברית, הפחד לשחרר את העבדים נבע, בין היתר, מן החשש שברגע שחרורם הלבנים יסבלו התפרצויות אלימות כ"נקמה").

האם ניתן להצביע על תכלית הנוספת של חוק לטיפול בחולי נפש, התשנ"א – 1991, והיא 'ריפוי'? קשה לכנות אקט כה ברוטלית של אלימות שלטונית כלפי הפרט, כליאתו בכוך והלעטתו בכוח בתרופות, תוך נקיטת אמצעים ברוטליים כלפיו (קשירה למיטה במקרה שהוא מסרב ליטול את התרופות, והזרקה בכוח של התרופות לגופו, תוך גרימת סבל נפשי וגופני לקורבן של אקט זה) כ"ריפוי". כאשר אנו מדברים על 'חדירה לגופו של אדם בניגוד לרצונו' (מה שמתרחש לרוב בבתי חולים לחולי נפש), מצד הצוות וכלפי הכלואים, האסוציאציה שעולה בתודעתנו, ובצדק, הינה של אינוס. שורה ארוכה של פסקי דין אשר עוסקים בעבירת האינוס שבץנתס' 345(א) לחוק העונשין, מתארים את הסבל הרב, ההשפלה הקשה והעלבון הצורב שהינם מנת חלקה של קורבן עבירת האינוס על שום שפלשו לגופה בניגוד לרצונה (גם אם הפלישה לא כללה בחובה גרימת חבלה פיזית, עדיין, עצם הפקעת האוטונומיה האישית מהווה "עלבון צורב אשר חותך את הנפש", כדברי השופט חשין בע"פ 115/00 אריק טייב נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(3) 289). קשה להבין כיצד אקט זה, של פלישה בכוח לגוף, אשר הוכר בהקשר של גבר הפולש בכוח לגופה של אישה, כאחת החוויות הטראומטיות ביותר שאישה (וגם גבר, במידה שהוא מותקף מינית) יכולה לעבור, יכול להיתפס בעיני כל אדם סביר, בהקשר אחר כ"ריפוי" אך משום שהפולש בכוח מוגדר כ'רופא' והנפלש מתויג כ"משוגע". פלישה בכוח, היא פלישה בכוח . היא "דורסת את הרצון" ו"חותכת את הנפש" ו"רומסת את ה'אני'" (כדברי השופט חשין בפרשת טייב).

התנאי השלישי אשר מציבה פסקת ההגבלה, הינו תנאי המידתיות: תנאי המידתיות המתחלק לשלושה מבחני משנה, וזאת כפי שאלו הוגדרו בבג"צ 6055/95 שגיא צמח נ' שר הביטחון, פ"ד נג(5) 241: א. על האמצעי להתאים באופן רציונלי להשגת המטרה: יש לשאול באם אשפוז כפוי בבית חולים לחולי נפש, אקט אשר חורט טראומה כה קשה בנפש מי שמהווים קורבן לו, יכול להוות אמצעי רציונלי לריפוי הנפש? ב. יש לנקוט את אותו אמצעי, מקשת האמצעים אשר עומדים לרשות הרשות השלטונית, אשר פגיעתו בפרט פחותה: בהקשר זה יש לשאול האם לא קיימות שיטות טיפול אלטרנטיביות בנפש האדם, אשר אין בהן את מידת הברוטליות והאלימות המובנית בנפש הפרט אשר טמונה באשפוז כפוי? התשובה ברורה מאליה – לא חסרות אלטרנטיבות, אנושיות יותר, אלימות פחות. ג. "אם השימוש באמצעי החקיקתי גורם לפגיעה חמורה בזכות האדם, ואילו התועלת הצפויה ממנו לציבור היא מזערית, כי אז אפשר שהחקיקה חורגת מהמידה הדרושה" (מתוך פרשת צמח) – הפגיעה בזכויות אדם אשר מובנית בעצם הליך האשפוז הכפוי היא כה קשה וחמורה, ועולה לאין שיעור (כאמור לעיל) על הפגיעה בזכויותיהם של אסירים מורשעים בעבירות, שגם אם נניח לצורך העניין תועלת מסוימת בהליך זה, יש לשוקלה אל מול החריגה חסרת הפרופורציות מכל עיקרון יסוד חוקתי - שכן קשה להבין איך מה שנאסר לעולל לאסירים שהורשעו בדין, מותר לעולל לחפים מפשע (פלישה בכוח לגופם).

.
סיכום
חקיקת חוקי היסוד גררה אחריה מהפכה רבתי בכל הקשור לזכויות אסירים ולזכויות עצירים. גם אם עדיין יישום התוצאות של מפנה זה שבחקיקה ובפסיקה, ככל הנוגע לאסירים ולעצירים, אינו מורגש בפועל, הרי שמדובר בתהליך מתמשך, אשר תוצאותיו ניכרות לטווח הארוך.

הליך של הכרה בזכויות לקבוצת אוכלוסיה אחת, מוביל, בכמעט-תהליך-היסטורי מתבקש מאליו, להרחבה ולהכרה בזכויות של קבוצות נוספות אשר סבלו מהפרת זכויות בעלת אופי דומה. תהליכים שכאלו התרחשו בארצות הברית, אשר בה התנועה לזכויות האזרח משנות ה-60', הובילה כמעט באופן מתבקש לתהליך של שחרור הנשים בשנות ה-70', מה שהוביל לתהליך נוסף של תנועות זכויות-האדם ההומו-לסבית. בעוד שמדינות טוטליטריות הליך של שלילת זכויות מאוכלוסיה אחת, יוביל לרוב, תוך זמן מה, לרמיסת הזכויות של אוכלוסיות נוספות, גם כאלו שהסכינו קודם לכן בשתיקה עם שלילת זכויות של האוכלוסיות אשר זכויותיהן נשללו ראשונות, הרי שבמדינה דמוקרטית, הליך של קונסטיטואליזציה (קרי החלת ערכי היסוד של החוקה) כלפי קבוצה אחת, מביא בהכרח להרחבת זכויות היסוד גם על קבוצות אחרות. דומה שתהליך המשכי מתבקש מהמהפכה שהתחוללה בזכויות העצורים, הנאשמים והחשודים בעקבות חוקי היסוד, הינו תהליך דומה כלפי מי שמתויגים כ'חולי נפש' ואשר, במצב החוקי (והלא חוקתי) דהיום - זכויותיהם נרמסות.

תהליכים כאלו, של קונסיטטוליזציה של מצבה החוקי של קבוצה מסוימת אינם תהליכים אשר מתרחשים ביום אחד. מדובר בתהליכים מזדחלים, מתמשכים על פני שנים, אשר מתעצבים מפסיקת ביהמ"ש-עליון אחת למשנתה, תוך שהציבור עוסק, תוך-כדי, בהטמעת הגישה והרוח ה'חוקתית' החדשה.

אך הקרקע אשר מתוכה צומחים תהליכים כאלו הינה קרקע 'חוקתית'- קרי קרקע נורמטיבית של חברה אשר מכירה בזכויות היסוד, ובביהמ"ש עליון חזק אשר יגן עליהן מפני הכוח המובנה והרה-הפוטנציאל-להשחתה של הרשות השלטונית. ללא קרקע מוצקה, מחד-גיסא, של חוקי יסוד, ושמים איתנים מלמעלה - של בית המשפט עליון חזק אשר מהווה רוח-גבית לאותן זכויות יסוד, תהליכים אלו באטמוספרה החברתית נורמטיבית אינם יכולים להתרחש. גדיעת תהליך הקונסטיטוטליזציה של האטמוספירה הנורמטיבית ושל השיח הנורמטיבי של החברה הישראלית, מסכן את הפג העדין הזה, של תהליך ההכרה בזכויות היסוד במדינת ישראל, פג שללא האינקובטור של הספירה הנורמטיבית של שיח-זכויות היסוד - לא יוכל להתקיים. ללא בית המשפט עליון חזק עלולה לחול נסיגה קשה בכל הקשור לזכויות היסוד של מי שזכויותיהם כבר הושגו בעקבות המהפכה החוקתית (אסירים, נאשמים, חשודים, עצורים), והתהליך של קונסטיטוטליזציה של מי שטרם החל תהליך ההכרה בזכויותיו – ייגדע באיבו. אין זה דיבור תיאורטי גרידא. שורה של ידיעות עיתונאיות בשנים האחרונות חשפו מסכת קשה של אלימות פיזית כלפי כלואים במוסדות פסיכיאטרים (ראה לדוגמא: אטילה שומפלבי, אח התעלל פיזית ונפשית בחולי-נפש, בתוך עיתון 'ידיעות-אחרונות' האלקטרוני, 21.08.02). קשה שלא להבחין בין הקשר הסיבתי ההדוק בין האלימות הממסדית כלפי אותם אנשים, לבין האלימות היזומה של סגל במוסדות כלפיהם; כאשר החוק מצהיר על קבוצה מסוימת שהיא מחוץ לחוק (במובן החוקתי שלו), ושולל מקבוצה זו, בתוקף חוק (לא חוקתי) את זכותה על גופה, אין תימה שאחרים (כמו אותם אנשי סגל במוסדות אשר התעללו באנשים אלו) רואים בגוף זה הפקר, ומושא להתעללות. על כן, הדיבור על-זכויות-יסוד אינו תיאורטי גרידא, אלא מעשי.

קבוצה אשר מודרת מן השיח הדמוקרטי, סובלת גם מהתעללויות אשר נלוות להדרה משיח זכויות זה. המאמר לעיל המחיש בקצרה, בלבד, את אי-החוקתיות של החוק אשר מאפשר את אשפוזם בכפייה של אזרחים במדינת ישראל. דיון מעמיק בסוגייה זו דורש אולי מאמר נרחב, ואולי ספר. אין ספק שלא ניתן להקיף את כל הסוגיות הקשורות לכך במאמר קצר אחד; יחד עם זאת, בחרתי לדון בקצרה באי-חוקתיות החוק ובשלכות הקשות של אי-חוקתיות זו (הדרה של קבוצה שלמה מן הכלל, אשר החוקים של מדינת-שלטון דמוקרטית, חוק חלים עליו) תוך השוואת היעדר-זכויותיהם של מי שמתויגים כ'חולי-נפש' לזכויות הרבות שהוקנו לאסירים/עצירים/חשודים ונאשמים בעקבות המהפכה החוקתית, כדי להמחיש את חשיבותה של מהפכה חוקתית מתמשכת, ואת הפגיעה בחירויות הפרט המצפה לנו, אזרחים במדינת-ישראל, ללא בית המשפט עליון חזק.

קישורים:

• פקידת סעד ארצית לחוק הנוער חנה סלוצקי: "משרד הרווחה רודף אחרי פסיכיאטרים מחוזיים על מנת לקבל חוות דעת לאשפוז"
• נרדפת - קשישה בורחת מהשירותים החברתיים של עיריית תל אביב