מאמר זה אמור לשמש תמרור אזהרה לפסיכיאטרים ברושמם,
בקלות ראש, מרשמים ל"חולים" או למי שתויגו זמנית כ"חורגים ממסלול השפיות", השרויים בדיכאון, שבדרך כלל גוררם לרצון למות מפאת הסבל הרב הכרוך בו. וכפי שהם מכונים בעגה הפסיכיאטרית: "אובדניים", "בעלי מסוכנות" לעצמם ולסביבתם. האזהרה מתייחסת גם לרופאי המשפחה שנטלו לעצמם רשות לרשום מרשמים נגד דיכאון לבקשת החולים. זאת בניגוד לחוק, גם בקופות החולים, לאחר שיחה של 10-5 דקות במרפאה.
לעיתים לא קיימת כלל אבחנה פסיכיאטרית. לעיתים היא שגויה. לא נעשית על-ידי מומחה, ואינה מושכלת. כי הרי לא קיים אבחון מדעי או מבחן כלשהו, שיכול לקבוע בדייקנות מהי ההפרעה ממנה סובל הפציינט. האם זאת מחלה, או קצר בתפקוד השגרתי כתוצאה ממאורעות חייו - אובדן, נטישה או התעללות. בטח לא בדקות מספר על-ידי עובד סוציאלי. זה שזה לא מדע מדויק - בזה מודים רב הפסיכיאטרים בעולם. והם עצמם יודעים שלא ניתן לכוון את הכדור המתאים להפרעה, אז מ-נ-ס-י-ם!
לא מזהירים את החולה ובני משפחתו מפני תופעות הלוואי החמורות הניאורולוגיות והפיזיות שלעיתים אינן הפיכות. הרי התרופות הללו עושות מניפולציה על המוח ומערכת העצבים המרכזית. וכל תרופה כידוע, יש לה תופעות לוואי על הכבד, ההורמונים והבלוטות, ועשויה לגרום להתפתחות מחלות נוספות.
לא בודקים את רגישות החולה לתרופות הללו ואת ההיסטוריה הרפואית שלו, כפי שנעשה ברפואה הכללית. לא מוקראות לו זכויות החולה, אלא נמנעות ומוסתרות ממנו. כמו-כן, לעיתים, אין מעקב של הרופא על מה שקרה לאחר נטילת התרופה, כמו במקרה שלפנינו. ובוודאי שלא לוקחים אחריות אישית על הרס חייו וחיי משפחתו של החולה ועל הסבל שנגרם לו. אינני מתייחסת לכל הרופאים בצורה גורפת כמובן. יש רופאים מצוינים שמצילים חיים ומכבדים את צלם האדם באשר הוא.
"חולה הנפש" - אינני יודעת אם יש דבר כזה. מחלה מתמדת של הנפש? אמר לי פסיכיאטר מחוזי, שניתן לצאת מדיכאון ללא תרופות, "זה חולף מעצמו - את יודעת?", אבל לא משמיעים את האופציה הזאת לחולה. רבים מהם מתנגדים נחרצות לשימוש בתרופות וכימיקלים, וכופים אותם עליהם בכחש ומרמה.
בחברה המעוותת שלנו, עדיין, מורחקים "חולי הנפש" ה'מוקצים' הרחק ככל האפשר מהחברה "השפויה", למוסדות קודרים, שסביבם גדרות תיל, שלא יברחו חלילה... יש קשר של שתיקה על הנעשה שם וחיסיון רפואי כביכול על פרטיות החולה. אבל בפועל, מתבצעים שם עוולות ופשעים, השפלות והתעללויות, כי על משוגעים מותר לעשות הכל. הרי ברוב חולשתם לעולם לא יעשו דבר. הפסיכיאטרים וכוח העזר שמועסק שם, משום מה ברוב יהירותם, מרגישים מוגנים ובטוחים שלא ייתבעו; ואם כן ייתבעו, מי שישלם זה משרד הבריאות - קרי המדינה.
בסיפור של דודי, אין אשפוזים, כי הבחור כבר לא היה בן 18 אלא בן 23 כשחלה, אחרת, אין ספק, היה נלקח לאשפוז כפוי ומבלה שנים רבות בתוך גדרות התיל (לדבריי העובדת הסוציאלית).
אזהרתי מופנית גם לעבר ציבור החולים -
אל תהיו תמימים, לימדו את הנושא - יש לכם זכויות חולה, זכויות משפטיות. מותר לכם להתנגד לתרופות, לטיפולים פולשניים, לנזעי חשמל. שאלו על תופעות הלוואי, בקשו חוות-דעת נוספת, אבחון נוסף, ממש כפי שאתם עושים במחלות הגוף. השמיעו קולכם. אתם חלק אינטגרלי מהחברה, וזה יכול לקרות לכולנו.
ההתרגשות של דודי על חשיפת סיפורו הכואב אותו שמר שש שנים בהסתגרותו, והתודות שהוא הרעיף עלי בנוכחות אמו, ש-News1 ואני לראשונה גילינו אמפתיה למצבו ולא ראיתי אותו כ"במשוגע" - אלא כבחור מקסים וחכם. כל זה הבהיר לי את משמעות המילה - חסד.
עד כאן הפתיחה לסיפורו. בהמשך, דבריו של דודי.
דודי הגיב בטוקבק לכתבתי: "הנערה הנמלטת א", כשהוא מתחנן לפרסם את דבריו למען יראו וייראו מהתרופות הפסיכיאטריות. נעניתי לזעקתו, חדרתי את בדידותו, ובאתי אל ביתו לראיין אותו ואת אמו.
אחרי כמה דחיות מחמת הבושה, יצא מחדרו חבוש במשקפיי שמש. בחור גבוה, יפה תואר, כחוש, מתבטא ברהיטות, אינטליגנטי – אינו יודע שהוא כזה. לדבריו, הוא עומד להגיש תביעת רשלנות בקרוב. רגע לפני ההתיישנות.
"למדתי בתיכון במגמה ביולוגית. שירתתי שרות צבאי מלא בנון-מם, ואחר-כך בתל השומר. השתחררתי בגיל 22. היו לי בעיות של ביטחון עצמי ודימוי עצמי נמוך. התחילו לי פצעיי אקנה, התחלתי להסתגר. נוספו לזה בעיות בבית, עם אימא שלי. סיר לחץ. הוריי גרושים. אבי חזר בתשובה ועוד...
החברים שלי יצאו לדיסקוטקים ואני נשארתי בבית. לאט לאט התרחקו. בשבילי להיפגש היום עם מישהו זר, וגם איתך, זה קשה מאד. חרדה גדולה. איכפת לך שאני יושב רחוק ומרכיב משקפיים. אפילו עכשיו הלב שלי מאד דופק. יש לי לחץ בזמן חרדה. אני מפתח רעד קל וצביטה בצוואר ובעורף.
יש לי טארדיב טוראט ודיסקנזיה, שגורמת לי כל היום לעוויתות בפה ובלסת. אין לך מושג איזה סבל. והכול נגרם בגלל תרופה פסיכיאטרית קטלנית אחת לפני מספר שנים. זוהי פגיעה נאורולוגית חמורה. מאז אותו היום השחור – 17 לאוגסט 2003. מצבי החמיר. שיגעתי את אימא שלי, איימתי להתאבד. אמי שרצתה לעזור לי פנתה לקופת חולים כללית לבקשת עזרה. המליצו לנו על רופא פסיכיאטר שיבוא לביקור בית תמורת 500 ש"ח. בדיוק אז קיבל רשיון - מסתבר בדיעבד. היה אצלנו שלוש רבעי שעה, לא נתן דיאגנוזה, אבל רשם כדור
T.semap ו-
dekinet לפי הצורך, אמר: "
התרופה הזאת תוציא לך את הפחד, תשכיח ממך את המחשבות האובדניות והדימוי העצמי הנמוך".
אני חקרתי רבות אחר-כך על התרופה הזאת – "סמפ" עשויה מארס נמלות-אש, עכברים במעבדה מתו כשניסו עליהם את התרופה. בארה"ב חל איסור לתת אותה. לא חוקית! אבל נמצאת עדיין בבתיי המרקחת של קופת חולים. זוהי תרופה אנטי פסיכוטית מהדור הישן בעלת סיכויי הפגיעה הנאורולוגית הגבוהה ביותר. היא ניתנה כמענה אחרון לחוליי "סכיזופרניה" ולא במקרה כמו שלי. יכלה להינתן תרופה אנטי דכאונית כגון – סרוקסט, פרוזאק וכו.
קשה לי אפילו לספר לך מה עבר עלי חצי שעה לאחר בליעת התרופה: התחלתי להרגיש חוסר שקט חזק. אקטזיה חזקה - הלכתי וחזרתי כל הזמן. יצאתי מגדרי! אחרי עוד חצי שעה התחילה לי ACUTE DISTONIA העורף נתפש לי כמו גזע, כל הלסת התעוותה חזק ולא יכולתי לנשום. בערך 3 שעות.
אחרי זה רעדתי ועברתי פרכוסים שעה שלמה. אמי התקשרה לרופא שנתן את התרופה והוא לא היה זמין במשך שעתיים. מרב ייאוש אימי שראתה אותי סובל היא רצה לרופא המשפחה והשאירה אותי מוטל על הריצפה, ולא הזעיקה אמבולנס, הכלב שלי בא ללקק לי את הפנים... אחר-כך הרופא שלח פסיכיאטר אחר שרשם עוד תרופות, אבל לא נגעתי בהן. כשאימי אמרה לרופא שהוא הרס לה את הבן – הוא ענה שהיא היסטרית – אל תהיי בפאניקה – מקסימום תתבעי אותי – יש לי סוללה של עורכיי דין שיגנו עלי.
אם לפני כן היו לי ריגשי נחיתות - כעת עליי להתמודד גם עם סבל גופני ועוותים. אני חושק את השיניים והעיניים רועדות. נסיגת חניכיים דרסטית , רפיון שריריי הצוואר, ולאחרונה חוסר יכולת לבלוע – קשיים בבליעה. מתבייש ברזון שלי. אני בסך הכול בן 30 ואין לי תקווה. הרופאים הרבים שפקדנו – אמרו לי: "תשלים עם זה ותשתוק!".
ד"ר מיקי פולק מנהל הלומי קרב בתל השומר הביע צער רב שרשמו לי את ה"
סמפ" ככה על הפעם הראשונה. היחידי שהאמין בי ואף הסכים לנתח אותי הוא ד"ר אדיקיאן, רופא ארמני מרמב"ם, שמוכן לנתח לי את הלסת.
אני לא מסוגל לצאת מהבית – זאת הבעיה. לפני כמה שנים הייתי יוצא קצת בחושך, למכולת. אבל כשאני רואה זוגות צעירים, אני מאד מקנא. מי תרצה אחד כמוני? אפילו נכה כמוני בטח לא תרצה. ואימא שלי, כמה זמן היא תחזיק מעמד ככה? לי היה לי כוח אפילו להגיש תביעה משפטית וכבר חלפו שש וחצי שנים. תדעי לך שהתרופות הפסיכוטיות גורמות לאלימות ולהתאבדות. נותנים את זה לסכיזופרנים כדי לגמור אותם – שיתאבדו כמו דודו טופז. ועוד רבים אחרים.
תודה שאת מקשיבה לי ועוזרת למצוא עורך דין, שבאת אלי ואת מאמינה לנו שכדור אחד 9 מ"מ הרס לנו את החיים.
עד כאן דבריו של דודי.
קישורים:
קלחת השסעת
