יום רביעי, 22 בפברואר 2012

מה ההבדל בין ויטני יוסטון ודודו טופז? - מאת יהודה קורן

מה ההבדל בין ויטני יוסטון ודודו טופז?

מאת יהודה קורן מבוסס על מחקרים של CCHR

"הסיפור האמיתי אודות הכאב, הבלבול והחלומות האמנותיים המנופצים שהפסיכיאטריה (וקרוביה הפסיכולוגיה והפסיכואנליזה) המיטו על קהילת האמנים, הוא סיפור שיש לספר אותו כדי שהעולם יידע" - צ'יק קוריאה, מוזיקאי, זוכה 11 פעמים בפרס הגראמי.

מסר לאמנים: התרחקו מהפסיכיאטריה

לכל חברה גדולה יש אנשים יצירתיים משלה – האמנים האמיתיים. מיוון העתיקה ורומא, דרך הרנסאנס ועד לעולם של ימינו, האנושות רכשה כבוד לנשים וגברים בעלי יכולת אמנותית יוצאת דופן.

הנרי ג'יימס, הסופר האמריקני המפורסם, אמר, "האמנות היא זו העושה את החיים...". מילותיו תקפות גם בימינו, ואכן, אמנים הם בדיוק האנשים החולמים את עתידנו ויוצרים את המציאות של המחר. נכון, כך עושים גם מהנדסים, אנשי עסקים ואנשי חזון בתחומים נוספים, אבל, בגדול, העתיד שהם יוצרים סובב סביב הרווחה החומרית שלנו. האמן הוא זה המרומם את רוחנו, גורם לנו לצחוק ולבכות ויכול אפילו לעצב את העתיד הרוחני של התרבות שלנו. האמנים הם אלו העושים את החיים.


בעשורים האחרונים התאבלנו כולנו על מותם בטרם עת של אמנים גדולים שהעשירו את חיינו, שמתו בטרם סיימו את עבודתם. אישים חשובים בספרות, בקולנוע, בתיאטרון ובמוסיקה כגון ארנסט המינגוויי, מגדולי סופרי צרפת, אטונין ארטו, זמרת הג'ז בילי הולידיי, ג'ודי גרלנד, מרילין מונרו, ויויאן לי, קורט קוביין, מייקל הצ'נס, מייק בראנט, פיל הרטמן ועוד רבים אחרים. מול רשימה חלקית זו, קל ליצור את הרושם שחייהם של אמנים הם סוערים באופן בלתי נמנע, שהמתחים שההצלחה מביאה עימה גוררת גם דרישות שקשה לעמוד בהם. קל גם להאמין שכדי להיות אמן מצליח, עליך להיות נוירוטי או גרוע מכך.

אף לא אחד מהדברים הללו הוא נכון.

בכל המקרים לעיל, השפעות נסתרות הובילו לתוצאות הטרגיות. למען האמת, לכל אחד מהאמנים הגדולים הללו ולרבים אחרים שעזבו אותנו, הוצעה "עזרה". ובמקום עזרה, בגדו בהם והציבו אותם על מסלול בטוח שהוביל להתמוטטותם.

מקורה של בגידה זו בהשפעתם הישירה או הבלתי ישירה של פסיכיאטרים או פסיכולוגים, אשר טענו שיושיטו עזרה. ואולם, כתוצאה מהשפעתם ההרסנית נותרו אמנים אלה שבורים וממוטטים באופן נורא, במצב שבו בסיס הכוח שלהם וחוסנם האישי נעקר מהם – או הרג אותם.

כיום, קיימת דחיפות רבה שמסר זה יישמע ויובן מפני שהמתקפה על אמנים מכל התחומים רק התגברה בעוצמתה וביעילותה. כלי הנשק בימינו הם שלל סמים קטלניים המופיעים במסווה של תרופות רפואיות, כפי שניתוח אונת המוח הקידמית היה בעבר. בהוליווד, המכה של עולם הבידור תרופות פסיכוטרופיות משנות חשיבה וממכרות גבו מחיר עצום - את חייהם של אמנים יצירתיים.

בנוסף להרס הנגרם לאמנים עצמם, אל לנו לשכוח: אמנים יוצרים את העתיד של תרבותנו.

אם דברים אלה זורעים בהלה, הביטו בנתונים הבאים – הם מראים מה צפוי לנו בעתיד אלא אם כן ייעשו שינויים דרסטיים כבר היום: כיום, 17 מיליון ילדים בעולם נוטלים תרופות משנות מחשבה, כולל תרופות נגד דיכאון שרשויות למלחמה בסמים בארה"ב ובבריטניה הזהירו שהם עלולים לגרום להתאבדויות ולהתנהגות אלימה. ואכן, ניתן לעקוב אחרי תקריות גוברות של ירי בבתי ספר ושל פשעים אלימים בקרב בני נוער מהרגע שבו גבר השימוש אצלם בתרופות ממכרות. למיליונים אחרים נרשמים גם ממריצים חזקים יותר מקוקאין.

מבין כל המיליונים האלה, כמה אמנים עתידיים גדולים לא יזכו לעולם להגשים את ייעודם? וכיצד תסבול התרבות שלנו מהיעדרם?

התאבלנו על האמנים הגדולים שאיבדנו בטרם עת. בואו לא נתאבל יותר.

יהודה קורן

www.cchr.org.il אתר אמריקני בעברית www.cchr.org

יום שני, 20 בפברואר 2012

מוסד הפסיכיאטריה - סרטן הפוגע בכבוד האדם וחירותו

המאמר "ההיסטוריה של החירות היא ההיסטוריה של הערובות הפרוצדורלית לחירות" , ענבל בר-און , מרץ 2009 , news1

דברים אלו אשר אמר השופט פרנקפורטר, צוטטו לא אחת בפסקי דינה של רוטלוי אשר בפסיקותיה גיבשה מגילת זכויות דיוניות של האזרח אשר מועמד לאשפוז בכפייה

ביום ב', ה-9.3.09 קיימתי ראיון נרחב ומקיף עם השופטת (בדימ.) סביונה רוטלוי. הראיון המקיף עסק בפן פחות מוכר לציבור בפעילותה השיפוטית של רוטלוי (אשר מוכרת לציבור הרחב בעיקר בשל שניים אלו: הוועדה לזכויות הילד, ו"הרוצח השטני עם החיוך").

דומה כי הקורא יתקשה להתמצא בנבכי הפסיקות של רוטלוי אשר עליהן מושתת הראיון, מבלי להכיר את החקיקה ואת הפסיקה.

ברשומה קצרה זו מובא מעין "קיצור תולדות פסיקותיה של רוטלוי" בשבתה כערכאת ערעור על ועדות פסיכיאטריות אשר מוסמכות להאריך אשפוזו הכפוי של אדם. רשומה קצרה זו אינה מתיימרת למצות את כל הנושא אלא לאפשר לקורא מושג אשר לאורו יוכל לקרוא את הראיון ("מפת התמצאות", אם תרצו).

החוק

עד לשנת 1991 סמכותו של הפסיכיאטר המחוזי לשלול חירותו של אדם הייתה כמעט ובלתי ניתנת לריסון שיפוטי, כמעט ובלתי מוגבלת. העיתונות של סוף שנות השבעים מלאה בסיפורים מסמרי שיער אודות אזרחים אשר נלקחו באחת מבתיהם למוסדות סגורים פסיכיאטרים.

מאמר אשר סקר את ההיסטוריה של חקיקת החוק מצא כי החוק הישן,(ראה מקור 1 ) חוק טיפול בחולי נפש, התשט"ו – 1955 נחקק מתוך מגמה פטרנליסטית גרידא ו"שיקף את המודל הרפואי פסיכיאטרי הקלאסי, המוסר בידי הרופאים הפסיכיאטרית את סמכות ההכרעה הבלעדית באשר לאשפוז ולטיפול בחולי הנפש, כולל אשפוז בכפייה. זהו מודל פטרנליסטי, הרואה בהחלטה על אשפוז כפוי הכרעה רפואית שבאה לתת מענה לצורך הכרחי בטיפול לחולה, ושיקולים בדבר זכויות האדם הם משניים".

החוק הישן זכה לביקורת שיפוטית קשה: כך לדוגמא קבע השופט חיים כוהן בע"א 219/79 ד"ר זאב ירמלוביץ נ' משה חובב, פ"ד לה(3) 766 ולפיהם: "הוראות החוק בנושא החשוב שבו אנו עוסקים... שלילת חירותו של אדם וסגירתו בבית חולים לחולי נפש נגד רצונו, הן גם סתמיות וגם סתומות....נושא האשפוז על-פי הוראותו של פסיכיאטר מחוזי, לפי סעיף 5 של החוק, עדיין נשאר פרוץ לרווחה".

בע"א 558/84 מזל כרמלי נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(3) 757 קבעה השופטת נתניהו כי: "כח כה רב נתן המחוקק בידי הרופאים וסמכות כה רבה נתן בידי הפסיכיאטר המחוזי בתחום רגיש זה שיש בו פגיעה כה חמורה בחרותו של אדם ואף בבריאות [768] הנפש שלו (כתוצאה מכליאתו בין חולי נפש אם מסתבר כי טעות היא והיא אכן בריא) עד כדי לעורר חרדה מעצם המחשבה על אפשרות של שימוש בלתי זהיר בו, שלא לדבר על שמוש שלא בתם לב. כגודל עצמתם של הכח והסמכות האלה כך חשיבותם של המגבלות ושל אמצעי הפקוח והבקרת המוטלים על מי שמסמך להפעילם".

הביקורת הגיעה גם מכיוונה של האגודה לזכויות האזרח אשר הציעה כי רק לשופט תקום הסמכות לשלול חירותו של אדם על דרך האשפוז הכפוי, (ראה מקור 2) והן מכיוונו של מבקר המדינה אשר המליץ להגדיר ביתר דיוק את הפרמטרים לאשפוז כפוי(ראה מקור 3) , הן מכיוון האקדמיה והן מכיוון כלי התקשורת.

ביקורות אלו הובילו לכך שהחוק החדש, אשר נחקק בשנת 1990 (חוק טיפול בחולי נפש, התשנ"א – 1991) שם דגש על העילה המשפטית. אבל קריאה ביקורתית בחוק החדש מגלה כי החוק החדש מציע לאשפז אשפוז כפוי בעילה רפואית, כאשר נדרשת עילה נוספת משפטית כדי להביא לידי השלמה או גימור את העילה הרפואית.

הדבר בא לידי ביטוי הן בכך שהשבועיים הראשונים לאשפוז הכפוי נשלטים ע"י אינסטנציה רפואית לחלוטין (הפסיכיאטר המחוזי) והן בכך שהאינסטנציה אשר מחליטה על המשך אשפוז כפוי הינה אינסטנציה מנהלית אשר נשלטת ברובה ע"י גורמים רפואיים (שני רופאים ומשפטן אחד) (וזאת מכוח סעיפים 9, ו-10 לחוק).

גם העילות לאשפוז כפוי בחוק החדש עדיין עמומות, פרוצות וסתומות: מכוח סעיפים 6(א) + 9(א) ניתן לאשפז אדם בכפייה אם הוא "חולה, וכתוצאה מכך עלול לסכן את עצמו או את זולתו סיכון פיזי מיידי". למותר לציין כי 'מסוכנות' ו'מחלה' הם קריטריונים עמומים, אשר נתונים לקשת של פרשנויות, הכל לפי תפיסת עולמו של הפרשן (תפיסת עולם שבה תלויה חירותו של הפרט).

המאמר אשר סקר את הליך חקיקת החוק מציין כי: (ראה מקור 4)

"עם כל השינויים שהוכנסו בו, עדיין לא סטה החוק החדש מהמודל הרפואי-פסיכיאטרי שהיה בבסיס החוק הקודם- מודל שלפיו החלטות בנוגע לאשפוז ולטיפול בכפייה מצויות בסמכותם הבלעדית של הפסיכיאטרים, ומעורבותה של מערכת המשפט בהליך האשפוז היא מצומצמת"

נכון, ההליך המנהלי של אשפוז כפוי כפוף דה-יורה לביקורת שיפוטית, אולם בפועל מתוך כמה אלפי אשפוזים כפויים לשנה בשנות ה 90' ובראשית שנות ה 2000, מעטים המאושפזים בכפייה אשר צלחו את המשוכות וערערו לבית המשפט5, וזאת עקב מיעוט משאבים או היעדר ידיעה אודות זכויותיהם.

ביקורת שיפוטית קשה מאוד

בשנות ה 90' – בעשור הראשון ליישומו של החוק החדש, מתי מעט, כאמור, מבין אלפי המאושפזים בכפייה בשנה, צלחו את המשוכות וערערו על אשפוזם בכפייה. מרביתם אם לא כולם הגיעו לדיון בפני השופטת רוטלוי אשר מתחה ביקורות קשות ביותר על קיפוח זכויותיהם של אנשים אשר נתונים לאשפוז בכפייה.

כך לדוגמא ב בע"ש 368/00 פלונית נ' היועץ המשפטי לממשלה, תק-מח 2000(3), 10129 כתבה השופטת רוטלוי כי:

כבר נלאיתי להתריע בפסיקותיי על כל העיוותים הנגרמים לאזרחים בהליכי האשפוז הכפוי, שהוא שלילת חירות בצורה הכואבת והקשה ביותר לכל אדם. נדמה כי אם משווה אני את מצבם של אסירים לעומת חולי נפש המאושפזים בכפיה, הייתי אומרת, כי מצבם של החולים קשה יותר, לא רק משום שלא עברו עבירות, אלא משום נטילת צלם אדם מהם עקב נטילת תרופות, שפעמים רבות שולל את יכולת הדיבור, החשיבה, הביטוי והתגובה.

במחוזי ע"ש 142/00 (ת"א), פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה, דינים מחוזי כרך לב(7) 653 כתבה כי:

למרבה הצער, בתיק זה, שבו היו מעורבים מספר פסיכיאטרים, ממחוז תל אביב ומחוז המרכז, הופרה ברגל גסה כל זכות של המערער ונראה כי הלחץ המאסיבי, שבא מצידה של האם, שעברה סבל קשה, ועל כך אין מחלוקת, הוא שכנראה גרם לשיבוש המערכות.

וכן כי:

כבר נלאיתי מלהתריע על כך, שמחובת הוועדה לנמק את החלטתה כשהיא נסמכת לא רק על הבדיקה הרפואית אלא על שיקולים של בדיקת חוקיות ההליך.


ב ע"ש (ת"א) 227/00 פלונית נ' היוהמ"ש (טרם פורסם):

כבר נלאיתי מלחזור על המחוייבות של הוועדה הפסיכיאטרית לעמוד בעקרונות המחייבים כל וועדה מעין שיפוטית, בין השאר, קיום חובת הנמקה.

וכן:

כבר נלאיתי מלחזור על כך שוב ושוב בפסקי הדין, כי המחוקק הבחין בין עילות שונות לבדיקה כפוייה ולאישפוז כפוי, גם כאשר מדובר בסיכון פיזי לאדם או לזולתו. סיכון פיזי מיידי מצדיק בדיקה כפויה דחופה ולאחר מכן אישפוז כפוי דחוף ואפשרות להארכתו בעוד שסיכון פיזי, שאיננו מיידי, מצדיק בדיקה כפויה ועמה אישפוז כפוי, שאינם דחופים.

האגודה לזכויות האזרח קוראת לשינוי

גם האגודה לזכויות האזרח לא חסכה את שבט ביקורתה מאופן יישום החוק החדש, וקבעה כי התיקונים שבוצעו בו אינם מספיקים: אשפוז כפוי, לטעמה, צריך להיעשות דרך בית המשפט, והפעלתו (היות ומדובר בשלילה קשה ביותר של חירויות הפרט) צריכה להתבצע על סמך קריטריונים מדויקים ולא עמומים (האגודה לזכויות האזרח הציעה לבטל את האשפוז הכפוי האזרחי אשר מסתמך על קריטריון עמום של "מסוכנות" ולהותיר על כנו בחוק אך ורק את האשפוז הכפוי הפלילי אשר הקריטריונים להפעלתו ברורים יותר).

המערכת הפסיכיאטרית אינה נותרת חייבת

בשנת 2000 פרסמה השופטת רוטלוי, כאמור, פסק דין (ע"ש 368/00 פלונית נ' היועץ המשפטי לממשלה, תק-מח 2000(3), 10129) אשר קומם עליה את המערכת הפסיכיאטרית. היא כותבת:

לא אוכל להימנע מציון התחושה הקשה, שמלווה אותי בשמיעת ערעורים אלה, לנוכח העובדה, שרק אזרחים מעטים המאושפזים באשפוז כפוי שלא כדין, זוכים לייצוג משפטי ולאפשרות הבאת ערעורם כהלכה בפני בתי המשפט. יש לזכור, כי התנאים, שבהם נכתבים הערעורים מטעם החולים המצויים באשפוז אינם מאפשרים להם לא את הנגישות לבית המשפט, לא את אפשרות הביטוי הראויה וזאת עקב כליאתם ועקב הימצאותם תחת השפעת תרופות. עניין זה טעון שינוי בדחיפות על-ידי המחוקק.

פסק דין זה העמיד את המערכת הפסיכיאטרית כולה על הרגליים האחוריות, ולפי כתבתו של רן רזניק אשר פורסמה בהארץ בתאריך 29.11.2000, ראשי איגוד הפסיכיאטריה שגרו מכתב לשופטת רוטלוי, עם העתקים לנשיא בית המשפט העליון, מנכ"ל משרד הבריאות ולהסתדרות הרפואית (אשר גיבתה את הפניה) ולפיו: "דברים אלו מביאים לפגיעה אנושה במקצוע הפסיכיאטריה ובבתי החולים שעושים מאמצים להלחם בחולי ולעזור לאנשים סובלים... זאת סטירת לחי לאנשים שעושים עבודת קודש ומצליחים להחזיר את החולים לקהילה". כן נכתב במכתב כי "בתי חולים אינם מתקני כליאה", טענה תמוהה לאור העובדה שאשפוז כפוי פירושו כליאה במקום סגור ללא יכולת לצאת ללא רשות הצוות (בבחינת: "אם זה נראה כמו ברווז ומתנהג כמו ברווז, זה ברווז")

בסיומו של המכתב הנרגש כותבת המערכת הפסיכיאטרית כי היא מעלה יוזמה "להסיר מהפסיכיאטריה את הסמכות לשלול את החירות מהאזרחים. סמכות זו שהחברה הטילה על הפסיכיאטרים וכך אילצה אותם לעסוק בפונצקציה לא רפואית".

עם כל המילים הנרגשות, המחקר אשר סקר את הליכי חקיקת החוק מגלה כי למערכת הפסיכיאטרית הייתה מעורבות רבה בחקיקת חוק טיפול בחולי נפש, התשנ"א – 1991, תוך שהיא מקימה לובי חזק אשר ינווט את ספינת חקיקת החוק לכיוונים הרצויים לה, קרי, שהאינסטנציה העיקרית אשר תכריע באשפוז כפוי תהא רפואית ולא משפטית.

המאמר 'מגמות שינוי ושימור' מסתיים באלו המילים:

"במאבק האידיאולוגי בין קבוצות אלה הצליח הממסד הפסיכיאטרי לשמור על המודל הרפואי שהיה בבסיס החוק הקודם, אם כי לא בגרסתו הנוקשה. השפעתו של הממסד הפסיכיאטרי על נוסח החוק הייתה דומיננטית. נוכח הביקורת שהושמעה כלפי החוק הקודם העריך הממסד הפסיכיאטרי כי שינוי החוק הוא בלתי נמנע, ולפיכך העדיף להוביל את המהלך לשינוי החוק על פני מתן אפשרות לגורמים אחרים להובילו, תוך היגררות אחריהם בלית ברירה. באופן זה, העריך, יצליח לשמור על האינטרסים המקצועיים-"טריטוריאלים" של הפסיכיאטרים. התוצאה הסופית מראה כי אכן הצליח בכך, ושמר על המונופול של הפסיכיאטרים בתחום האשפוז הכפוי ועל מידה רבה של אוטונומיה מקצועית בהחלטות לגביו".


גם טענת המערכת הפסיכיאטרית ולפיה אשפוז אנשים בניגוד לרצונם "נכפה עליה" אינה יכולה לעמוד. האגודה לזכויות האזרח אשר סיקרה כנס שהקתיים באברבנל מתארת כיצד רופאים רבים הצהירו כי הם מתעלמים מהוראות החוק אשר מסייגות את סמכות האשפוז הכפוי ומאשפזים על סמך קריטריונים רפואיים. להלן ציטוט מתוך נייר העמדה של האגודה לזכויות האזרח:

בכנס שנערך באברבנל ב–22.6.01 הצהירו רופאים כי במקרים מסוימים הם עוברים על החוק ורופא אחד אף אמר שהוא גאה בכך. בדיון שנערך במשרד הבריאות ב – 25.07.01 אמרה עו"ד דרורה נחמני, פרקליטה בפרקליטות מחוז ירושלים ויו"ר הוועדה הפסיכיאטרית במחוז ירושלים, שהייתה חברה בוועדת שניט, שהמשפטנים אינם ששים ללכת לבית המשפט ולא בהכרח מעוניים להעביר את ההחלטה על אשפוז כפוי לבית המשפט. כמו-כן אמרה שהיא כיו"ר של וועדות פסיכיאטריות נאלצת לחתום על שקרים, משום שאין בחוק מוצא לחוסר באלטרנטיבות טיפוליות בקהילה.

מקורות

1. אורי אבירם, צביה אדמון, מימי אייזנשטדט וארלין קנטר, "מגמות שינוי ושימור בחקיקה בתחום בריאות הנפש בישראל: תהליך חקיקתו של החוק החדש לטיפול בחולי נפש", משפטים לא תש "ס-145 ,(2000) (להלן: "מגמות שינוי ושימור")
2. מגמות שינוי ושימור, הערה 1 לעיל, בעמ' 154 – 157.
3. מגמות שינוי ושימור, הערה 1 לעיל, בעמ' 157.
4. מגמות שינוי ושימור, הערה 1 לעיל, בעמ' 150
5. ראה לעניין זה ד"ר אסף טויב "משפט, פסיכיאטריה ומערכת בריאות הנפש בישראל – נושאים נבחרים" פרלשטין-גנוסר – 2007 (להלן: "טויב"), בעמ' 305: בשנים 2003 – 2000 מס' הוראות האשפוז השנתי עמד על כ – 3494 הוראות אשפוז כפוי לשנה. כך לדוגמא בשנת 2000 לבדה הוצאו כ 3247 הוראות אשפוז כפוי בשנה. מתוך מס' זה בודדים ערערו על הוראת האשפוז הכפוי לבית המשפט המחוזי, מספר הערעורים אשר הוגשו בשנת 2000 אינו מגיע אף לעשרה, ואף הרבה פחות. כמו-כן בשנת 1996 עמד מספר האשפוזים הכפויים בשנה על כ 2667 ובשנת 2005 עמד מספר האשפוזים הכפויים השנתי על 5334 (נתונים אלו לקוחים מתוך דן אבן, "שיגעון: תמונה עגומה בבתי החולים הפסיכיאטרים", www.Ynet.co.il , 6.2.07).
6. מגמות שינוי ושימור, הערה 1 לעיל, בעמ' 189.

קישורים:

יום שבת, 18 בפברואר 2012

הפנייה לאשפוז כפוי על סמך השמועות - פסיכיאטר מחוזי ד"ר זאב ירמלוביץ ועובדת סוציאלית מלשכת הרווחה קיראון

שנת 79 - עא 79 / 219 זאב ירמלוביץ נ’ משה חובב - שימוש בחוק פרוץ לרווחה (בזמנו) לאשפוז כפוי, אחריות נזיקית של פסיכיאטר באשפוז לא נחוץ, "קשר השתיקה של הרופאים" וקשיי הוכחה. התובע אושפז אצל הנתבע (הפסיכיאטר ד"ר זאב ירמלוביץ) על סמך פניה בעל פה של עובדת סוציאלית, מכתב מרופאו הכללי (ד"ר מיטרני) של התובע ומכתב מהיועצת החינוכית של בתו של התובע אך בלי שבדק את התובע או שמע אותו.

שופטי הרוב בבית המשפט המחוזי קבעו שרשלנותו של הפסיכיאטר ירמלוביץ התבטאה בכך שהסתמך על נתונים מפי השמועה מבלי שטרח לברר אמיתותם מכלי ראשון והעיקר - ללא בדיקתו של התובע, בין מרצון ובין בעל-כרחו. יתרה מזו, אחת העובדות הנזכרות במכתבו של ד"ר מיטרני - כאילו היה התובע בהסתכלות במרפאה פסיכיאטרית בקריה - הוכחה כמוטעית.
היועצת החינוכית הודתה שמעולם לא בקשה שהבת תראה לה את החבורות וסימני המכות אותן ספגה, לטענתה, מידי אביה (התובע). העובדת הסוציאלית שטפלה במשפחה הסתמכה על דברי קרובים ושכנים באשר למעשיו ואיומיו של המשיב, אך מעולם לא היתה עדת ראיה להם.
גם מסקנותיו של ד"ר מיטרני, במכתב שכלל לא נועד לפסיכיאטר אלא למשרד הבריאות, אין מסקנה חד-משמעית, שהמשיב חולה בנפשו וזקוק לאשפוז. על כך יעידו המלים המופיעות במכתב "מר פלוני עושה רושם של אדם חולה מאד" וכן "אני סבור שמר פלוני הוא אדם חולה".
לדעת השופטים, בכל אלה לא סגי. בבוא פסיכיאטר מחוזי להשתמש בסמכות הרחבה שהוענקה לו לשלול חרותו של אדם, בפרט בעל-כורחו, דורש הצדק הטבעי שיעשה כן בדחילו, על סמך עובדות מאומתות ובדוקות, להבדיל משמועות גרידא. אמנם אין בחוק הוראה מפורשת המסמיכה את הפסיכיאטר המחוזי לכוף אדם להיבדק על ידו, או על ידי איש מטעמו, עד שהמחוקק יתקן מעוות זה.

משרד הבריאות ערער לעליון שקיבל את הערעור הואיל ובאותה תקופה לשון החוק איפשרה לפסיכיאטר מחוזי לשלוח אדם לאשפוז ללא בדיקה (סעיף 5 בחוק חולי נפש באותה עת: "נוכח פסיכיאטר מחוזי כי חולה עלול לסכן את עצמו או את הזולת חייב הוא להורות, בכתב, שהחולה יאושפז בבית החולים.")
קשר השתיקה של עובדי הרשויות פעל בצורה משומנת כפי שנכתב בפסק הדין: "הרופאות למחלות נפש שטפלו בו, באברבנאל בת-ים וב"גהה", העידו מטעם המערערים וכולן סמכו ידן על הוראת האשפוז".

מסקנות שעולות מפסק הדין:

באילו מצבים ניתן לאשפז חולה ללא הסכמתו?

כאשר החולה אינו מהווה סכנה מותר לאשפזו רק בהסכמתו גם אם החולה זקוק לאשפוז. המצב שונה במידה והחולה מסוכן.

לפי אילו מדדים תבחן ההחלטה האם חולה נפש חייב באשפוז?

השאלה האם יש הצדקה למתן הוראת אשפוז היא שאלה רפואית-פסיכיאטרית ואין לבחון אותה לפי דיני הראיות הנהוגים בבית המשפט או עקרונות הצדק.

האם פסיכיאטר מחוזי רשאי לתת הוראות אשפוז גם בלי שהמאושפז נבדק על ידו או מטעמו בבדיקה פסיכאטרית?

פסיכיאטר מחוזי רשאי לתת הוראת אשפוז גם בלי שהמאושפז נבדק על ידו או מטעמו בבדיקה רפואית פסיכאטרית, ובלי שנתקיים דיון בנוכחותו של המאושפז ונשמע דברו לפני האשפוז.

מה האחריות הנזיקית שעלולה להיות מוטלת על רופא פסיכיאטר הנותן הוראת אשפוז?

רופא פסיכיאטר הנותן הוראות אשפוז רשלנית עלול להיות אחראי בנזיקין ובפליליים בשל תקיפה ובשל כליאת שווא. זאת במידה והוראת האשפוז לא היתה "נחוצה באופן סביר" מהבחינה הרפואית-פסיכיאטרית ואם ההוראה לא בוצעה בתום לב ובלי זדון.

כיצד ניתן להוכיח את קיום תום הלב וחוסר הזדון בהתנהגות הרופא הפסיכיאטר?

בדרך כלל מוכח תום הלב וחוסר הזדון מתוך נחיצותו הרפואית-פסיכיאטרית של המעשה לפי תורת הרפואה. באופן דומה חוסר תום לב וקיום זדוני מוכחים על ידי אי נחיצות המעשה מהבחינה הרפואית.

על מי מוטלת הראיה בתביעה שטענתה כי הוראת אשפוז ניתנה ברשלנות, שלא לצורך או שלא כדין?

הטוען שהוראת אשפוז ניתנה ברשלנות, שלא לצורך או שלא כדין - עליו נטל הראיה.

מה המשמעות המשפטית של מצב בו רופא מסרב להעיד בשאלה מקצועית נגד חברו למקצוע או לספק חוות דעת מומחה שתסכן רופא אחר באחריות נזיקית?

מצב זה מכונה במשפט "קשר השתיקה של הרופאים" ולפיו בדרך כלל לא יסכימו רופאים מומחים להעיד בבית המשפט באופן שיסכן את חברם באחריות משפטית. מצב זה, לפי פסיקת בית המשפט, "גובל בפלילים" אבל קשיי ההוכחה אינם יכולים להחליף את העילה הנזיקית עצמה או את החובה להביא ראיות.

האם ניתן לחייב בפיצוי נזיקי במידה והרופא התרשל והפר את חובת הזהירות שלו כלפי המטופל אך אין קשר סיבתי בין ההתרשלות לבין הנזק שנגרם למטופל?

אין יסוד משפטי המאפשר חיוב בפיצוי רק לשם הרתעה ובמידה והקשר הסיבתי בין הרשלנות לנזק נותק, דין התביעה להדחות.

קישורים:

יום רביעי, 15 בפברואר 2012

ריטלין - אפשר לוותר עליו?

המאמר ריטלין - אפשר לוותר עליו? , ד"ר יעל טוקצ'ינסקי , ינואר 2012
האם יש לרפואה המשלימה תחליף לריטלין?

שאלה: ילדים השייכים לקבוצת חוסר קשב וריכוז מטופלים בידי חלק מהרופאים הקונבנציונליים בתרופת הריטלין או בתרופות דומות. יש הממליצים על התרופה ואחרים הפוסלים אותה. האם ברפואה המשלימה ישנה דרך חלופית לתרופות מסוג זה ומה הטיפול המומלץ לילדים אלה?

תשובה:

בעשרים השנים האחרונות כמות הילדים שאובחנו כסובלים מ-ADD/ADHD גדלה בצורה מדהימה. כפי שהזכרת, הטיפול התרופתי בבעיה הוא בדרך כלל על ידי ריטלין. כל שנה בישראל נמכרים כ100 (מאה!) ק"ג של ריטלין. להזכירכם, המינונים הם במיליגרמים.

ריטלין זהו שמו המסחרי של מטילפנידאט. זהו חומר, שבלשכה לתרופות של ארה"ב משתייך לאותה קבוצה, כמו קוקאין, מורפין ואמפטמין. יצרני התרופה מאשרים, שהוא מעורר תלות. בנוסף לכך, לתרופה הזאת יש הרבה תופעות לוואי, הן לטווח הקצר והן לטווח הארוך.

בין תופעות הלוואי של ריטלין: נדודי שינה, עצבנות, תוקפנות כלפי הסביבה, שינויים בדופק, הפרעות במערכת הקרדיו-ווסקולארית, הפרעות אכילה, איבוד משקל, התנהגות כפייתית, הזיות, מחשבות על התאבדות, עוויתות, התנהגות בלתי יציבה, פאניקה, עליה בלחץ דם, פסיכוזה; הוא מזיק לכליות, ללב ולכבד, גורם להרס בלתי הפיך לכלי הדם, משפיע ישירות על המוח. בגלל פגיעה בתאי המוח, אחת מתופעות לוואי שלו היא מחלת הנפילה. בין נוטלי ריטלין אחוז המתאבדים גבוה ב-15% משאר האוכלוסיה. בנוסף, אנשים שקיבלו בעבר או מקבלים בהווה ריטלין נוטים לשימוש בסמים (יותר, לעומת אנשים שלא קיבלו ריטלין).

קודם כל, לא כל הילדים שנחשבים להיפראקטיבים, הם אכן היפראקטיבים. חלקם פשוט פעילים מאד. הרבה אנשים ידועים הגיעו להישגים שלהם ולתהילה בזכות התכונות שנקראות היום היפראקטיביות ומדוכאות. למשל, אלברט איינשטיין.

לילדים אחרים יש בעיה כלשהי. אם ילדכם נראה לכם היפראקטיבי, שימו לב, האם הוא תמיד כזה? אם לא, אלא רק במקום מסויים (למשל, רק בבית או רק בבית הספר), זהו סימן לכך, שיש לו בעיה מסוימת במקום הזה. במקום להרעיל אותו ברטלין, יש להתאמץ באיתור הבעיה ובטיפול בה.

אם הילד אכן היפראקטיבי (ולא מורה ולא גננת יכולות לאבחן את זה, אלא פסיכיאטר ילדים או נוירולוג ילדים בלבד), בכ-30% מהמקרים הבעיה נעלמת מעצמה עם הזמן בתום התפתחות מערכת העצבים.

30% נוספים של הילדים מסתגלים לבעייתם ומתפקדים כשורה. אפשר וטוב לתמוך בהם, אבל אין צורך לתת להם בריטלין. שאר המקרים אכן זקוקים לטיפול, וקיים טיפול אלטרנטיבי לבעיה. רק במעט מקרים אין מה לעשות, אלא לתת ריטלין.

לפעמים הבעיה היא בתזונה. התברר, שכאשר ילד עובר לתזונה בריאה (ללא ג'אנק פוד בכלל, ללא משקאות ממותקים, ללא סוכרים מזוקקים, ללא קפה, ללא חומרים מזיקים, ללא חלב וכו') – ב-85% מהמקרים זה מספיק. שום טיפול נוסף פשוט לא נדרש. בכל מקרה, לילדים אלה מומלצת תזונה עשירה בדגנים, פירות וירקות, ויש להימנע מסוכר לבן וכל מזון המכיל חומרי טעם וריח, חומרים משמרים וחומרי צבע, וכן כל מזון שעשוי בטיגון בשמן עמוק. למשל, אם אתם רוצים לתת לילד כזה צ'יפס – הכינו אותו בתנור אפיה ולא במחבת.

היפראקטיביות יכולה להיות תופעת לוואי של חיסונים, של זיהום טפילי (במיוחד קנדידה), אלרגיות למזון ועוד. בכל המקרים האלה הטיפול בADD/ADHD הוא טיפול במקור הבעיה.

לפעמים הסיבה נעוצה בתזונה דלת מזינים ובחוסר בויטמינים/מינראלים או חומרים חיוניים אחרים כתוצאה מכך. השלמת החסר על ידי תוספי תזונה ותזונה עשירה בהמשך עוזרים במקרים כאלה.

תהיה הסיבה אשר תהיה, ניתן לפתור את הבעיה בעזרת רפואה משלימה. יש טיפול הומאופתי לבעיה. יש תוספי תזונה שהוכחו כיעילים לבעיה, למשל, אומגה-3 במינונים גדולים, אבץ, ברזל, פרוביוטיק ועוד. יש דיאטות מיוחדות לאנשים שאובחנו כ-ADD/ADHD, כאשר יש שיפור כבר אחרי חודש-חודשיים מתחילת הדיאטה!

לפעמים חוסר איזון בפעילות המוח (היפראקטיביות) נגרם ע"י חוסר איזון בטונוס שרירים. במקרים כאלה יכול לעזור כירופרקט. לפעמים יכולה לעזור אוסטיאופתיה קרניאלית.

יום שני, 13 בפברואר 2012

בית חולים בילינסון ניסה לגמול אדם מעישון בעזרת סמים פסיכיאטריים אנטיפסיכוטיים והפך אותו נכה לצמיתות

הכתבה תביעה: ניסה להיגמל מעישון והפך נכה לצמיתות , תלם יהב , פברואר 2012 , ynet

מעשן שניסה להיגמל בבית החולים בילינסון קיבל כדורים וזריקות שהפכו אותו לדיכאוני ונכה לצמיתות. בית המשפט פסק לו פיצוי של ‭1.4‬ מיליון שקל, קבע כי בית החולים התרשל והגדיר את התוכנית כ"ניסוי בבני אדם", כך מדווח "ידיעות אחרונות"
מישהו מבטיח לכם גמילה מעישון בעזרת כדורים וזריקות? אולי כדאי שתקראו קודם את הסיפור הבא ורק אחר כך תקבלו החלטה.

תחילת הפרשה לפני כעשר‬ שנים כאשר גבר, כיום בן ‭,52‬ החליט להפסיק לעשן והצטרף לתוכנית גמילה שהתקיימה במכון למחלת ריאות בבית-החולים בילינסון - שהציעה טיפול חדשני. במסגרת הגמילה הוא קיבל זריקות וכדורים אנטי-פסיכוטיים שמטרתם הייתה להקל את ההתמודדות הפיזית עם תסמיני הגמילה מניקוטין.

זמן קצר לאחר מכן החלו הכדורים להשפיע, אבל לא בכיוון הרצוי. האיש התחיל לסבול מהתקפי חרדה ובכי, מנדודי שינה, מסחרחורות, מגלי קור וחום, מחוסר תפקוד וממצב רוח ירוד. בעקבות כך פנה לבית-חולים פסיכיאטרי ואובחן כסובל מדיכאון.

הוא תבע את בילינסון ואת קופת חולים כללית, ובית-המשפט המחוזי בירושלים קיבל את טענותיו שמצבו נגרם בשל התכשירים שקיבל בטיפול הגמילה - ובשבוע שעבר הורה לפצות אותו בסכום של ‭1.4‬ מיליון שקל בגין רשלנות של בית-החולים. השופטת תמר בזק-רפפורט קבעה שהוא סובל מנכות לצמיתות בשיעור של ‭,50%‬ שנגרמה בשל תוכנית הגמילה שבה השתתף.

במהלך הדיון התברר שמדובר בטיפול גמילה שלא אושר על ידי משרד הבריאות, והשופטת כינתה אותו "ניסוי בבני אדם‭."‬ "שימוש בתרופות אנטי-פסיכוטיות לצורך גמילה מעישון הוא בבחינת ניסוי רפואי בבני אדם‭,''‬ כתבה. "כאשר מוסד רפואי ציבורי מציע טיפול ניסיוני לא מאושר לציבור הרחב הוא מפר את חובת הזהירות הקונקרטית כלפי מטופליו".


האיש, אב לשלושה, סיפר בבית-המשפט שחייו נהרסו.

"הפכתי לאדם דיכאוני וממורמר. אני סובל ממצבי רוח, מקשיים בריכוז, מריקנות ומחוסר מוטיבציה‭."‬ השופטת כתבה בפסק הדין שהוא סובל מדיכאון ממושך, עם החרפות, שממנו הוא עתיד לסבול כל חייו."

התובע תיאר כיצד הפך מאדם שמח לאדם ממורמר ודיכאוני. כיצד התמלאו חייו בתחושות של עצב עמוק, חוסר אונים, חוסר ביטחון, ריקנות וחרדה‭."‬

והוא מסכם את הפרשה העגומה: "אני מזועזע ומתקומם על כך שרופאים בבית-חולים ציבורי גדול ומוכר הרשו לעצמם להפוך אותי לסוג של שפן ניסיונות ובכך להביא עליי ועל משפחתי חורבן רגשי וכלכלי".

יום ראשון, 12 בפברואר 2012

עמותת מגן לזכויות אנוש: כ- 47,071 אנשים מתו במערכת בריאות הנפש - משנת 1955 ועד שנת 2007


כ- 47,071 אנשים מתו במערכת בריאות הנפש -

וכתוצאה מטיפוליה, מוות אינו תופעת לוואי של מחלת נפש

משנת 1955 ועד שנת 2007 מתו בבתי חולים ומחלקות פסיכיאטריות בישראל כ- 47,071 אנשים בוגרים. 50% מהם מתחת לגיל 65, דהינו בין הגילאים 18-64. מוות אינה תופעת לוואי של מחלת נפש. סיבות המוות מעולם לא פורסמו על ידי משרד הבריאות, המסרב למסור את המידע אודות הסיבות למקרי המוות האלה.

לשם השוואה: מאז קום המדינה, בכל מלחמות ישראל ופעולות האיבה נהרגו 26,680 אנשים. ומשנת 1955 עד שנת 2011 נהרגו בתאונות דרכים 30,000 אנשים!

השנתון הסטטיסטי של מערך בריאות הנפש משנת 2002 מגלה שמשנת 1955 עד שנת 2002 התקבלו לאשפוז פסיכיאטרי 151,240 אנשים, מתוכם נפטרו 46,754 אנשים. מנתונים אלו עולה שכשליש מהמאושפזים בבתי חולים ומחלקות פסיכיאטריות נפטרו במהלך האשפוז או מייד לאחריו. רק 9% מהם התאבדו. לא נמסר מידע אודות סיבות מותם של הנפתרים. ב- 10 שנים האחרונות נפטרו 1163 אנשים. כל שלושה ימים מת אדם במחלקות פסיכיאטריות או מחוצה לה כתוצאה מטיפולים פסיכיאטרים במדינת ישראל!

לבקשות של העמותה לחשוף את הסיבות למקרי המוות השיב משרד הבריאות בשלילה בשל חיסיון רפואי. זהו תרוץ בלבד משום שלא ביקשנו את שמות הנפטרים.

מכוון ששליש מהמאושפזים הפסיכיאטרים מתים במהלך האשפוז או מייד לאחריו נראה ל"עמותת מגן לזכויות אנוש" שישנן לכאורה סיבות פליליות המביאות למקרי המוות לכן אנו דורשים במפגיע מועדה ממלכתית לא תלויה או ממשטרת ישראל לחקור ישירות את סיבות המוות.

בדו"ח מבקר המדינה מיום 11 יולי 2005 מציין המבקר שבמרכזים לבריאות הנפש בבאר יעקב, שלוותה וגהה נערכו ניסויים רבים בקשישים וחולים שיקומיים, בלא שהחולים נתנו את הסכמתם להשתתף בניסויים, ומבלי שחתמו על טופס הסכמה מדעת. הדו"ח מציין עוד כי הנוהל קובע שעל החוקר לדווח לוועדה המוסדית על כל מקרה מוות, על כל אירוע חריג או בלתי צפוי שקרה בניסוי. מבדיקת דיווחים של בתי חולים למשרד הבריאות על 37 מקרי מוות עולה, שבשישה מקרים דיווחו החוקרים לוועדות המוסדיות על האירוע רק לאחר חודש ימים ויותר מהמועד בו נודע להם על הפטירה, וב-15 מקרים דיווחו לאחר שבוע עד חודש.

פגיעה כזו בבני אדם חלשים וחסרי מגן היא בלתי אנושית. אנו דורשים ליישם בישראל חוק ותקנות המחייבים את כל הגורמים המטפלים לדווח מידית על כל מקרה מוות במהלך אשפוז פסיכיאטרי במדינת ישראל, כדוגמת החוק אשר חוקק בשנת 1993 במדינת טקסס וחוקים דומים במדינות רבות נוספות בארה"ב וכן באוסטרליה, יפן ודנמרק.

יהודה קורן דובר העמותה

על פסיכיאטריה בישראל
ראיון עם יהודה קורן דובר עמותת מגן לזכויות אנוש
ד"ר אבי יעקובוביץ' מ"ערוץ ההידברות" מראיין את מר יהודה קורן, דובר עמותת מגן לזכויות אנוש, על פסיכיאטריה בישראל ופעילות העמותה.
לצפייה בראיון הקלק כאן.  http://www.hidabroot.org/MediaDetail.asp?MediaID=13638

יום שישי, 10 בפברואר 2012

יולדת באפלה - טיוח ורשלנות פושעת במחלקה הפסיכיאטרית בהדסה עין כרם

פרופ. פסיכיאטר משה קוטלר - חוות דעת פסיכיאטרית עלה תאנה לרשלנות רפואית
משה קוטלר - חוות דעת עלה תאנה לרשלנות רפואית
רפואה או עבודת אלילים של תיוגים וטיפולים פסיכיאטריים

המאמר יולדת באפלה , ישראל היום , מרץ 2011 , רן רזניק
ליאורה (שם בדוי) היא אישה צעירה, בסוף החודש השביעי להריונה, שאושפזה, בשל מצבה הנפשי הקשה, בחדר בידוד במחלקה הפסיכיאטרית בהדסה עין כרם • לילה אחד היא ילדה שם לבדה, בלי שאיש ייענה לקריאותיה • במהלך הלידה נחבט ראשה של התינוקת ברצפה וכיום היא סובלת משיתוק מוחין ומפיגור • בפסק הדין באחת הפרשות הרפואיות החמורות שנחשפו בישראל קבע בית המשפט שבית החולים התרשל בטיפולו במאושפזת • "ישראל שישבת" חושף: כך ניסה בית החולים הדסה עין כרם לחמוק מאחריות
רן רזניק (צילומים: אסנת קרסננסקי, יוסי זליגר, ליאור מזרחי)

חודשים ספורים לאחר נישואיה, באביב 2004, החלה ליאורה, שם בדוי, לסבול ממשבר נפשי קשה כתוצאה ממוות פתאומי של קרוב משפחה. בתוך זמן קצר היא אובחנה כלוקה בסכיזופרניה ואושפזה בכפייה בהדסה עין כרם. האשפוז נעשה במחלקה הפסיכיאטרית בהדסה ולא במחלקה סגורה של אחד מבתי החולים הפסיכיאטריים בירושלים, מאחר שהרופאה שלה סברה שבבית חולים כמו הדסה היא תוכל לקבל מענה ומעקב רפואי לא רק למחלת הנפש הקשה שממנה סבלה, אלא גם להריונה - שכן ליאורה היתה אז בשבוע ה-19 להריונה.
איור: רות גוילי
יולדת באפלה - טיוח ורשלנות פושעת במחלקה הפסיכיאטרית בהדסה עין כרם
יולדת באפלה - טיוח ורשלנות פושעת במחלקה הפסיכיאטרית בהדסה עין כרם
סיפורה של ליאורה (21), שילדה בחדר הבידוד במחלקה הפסיכיאטרית, ללא כל השגחה רפואית, הפך לאחת הפרשות הרפואיות החמורות שנחשפו בישראל. הלידה אירעה כשלושה חודשים לאחר תחילת האשפוז, כשליאורה היתה בשבוע ה-32 להריונה (סוף החודש השביעי), ובמהלכה נחבט ראשה של התינוקת ברצפה. בעקבות הפגיעה אובחנה התינוקת כעבור שנה כסובלת משיתוק מוחין ומפיגור קשה. היום היא משותקת לחלוטין בשתי הרגליים ומשותקת באופן קשה בשתי הידיים וזקוקה להשגחה צמודה 24 שעות ביממה.

"היו לי כאבי תופת שרק הלך והתגברו", מספרת האם על מה שעבר עליה בעת הלידה בחדר הבידוד, "עליתי וירדתי מהמיטה, דפקתי על הדלת, אבל אף אחד לא התייחס אלי. כשאני נזכרת באירוע, אני מייד זוכרת את רעש ה'בום' של הנפילה, שהיתה בעוצמה גדולה, ואת הדם על הרצפה".

בדצמבר 2010 קבע בית המשפט המחוזי בירושלים כי על הדסה לשלם לתינוקת ולהוריה פיצוי של כ-5 מיליון שקלים. פסק הדין מגולל לא רק את האירוע הקשה, אלא גם את הדרך שבה ניסה בית החולים להרחיק מעליו את האחריות.

"בין כותלי בית החולים, בחדר חשוך במחלקה הפסיכיאטרית", כתב השופט משה רביד בפסק דינו, "הסתובבה האם חולת סכיזופרניה במשך כשעה וחצי, כשהיא סובלת מצירי לידה, בלי שאיש מצוות המחלקה הבחין בדבר במשך זמן ניכר ופנה לטפל בה. כך מצאה עצמה האם, בעל כורחה, כורעת ללדת בפינת החדר, ללא כל הכנה ובלי שתהא לידה נפש... לסייע בידה לקבל את התינוקת שהגיחה לאוויר העולם. תוצאותיו העגומות של אירוע זה ראינו בנכותה הקשה ביותר של התינוקת, אשר אלמלא התרשלות הדסה אפשר היה למנוע. מקרה חמור מעין זה, המתרחש בין כותלי בית החולים, צריך היה להביא את הדסה לעשות בדיקה מקיפה כדי להפיק לקחים ולהבטיח שמקרה מעין זה לא יישנה בעתיד... (ואולם) אירוע חריג מצער וקשה מעין זה לא זכה לתחקיר מסודר של הדסה". בעקבות פסק הדין הגיש בית החולים הדסה ערעור לבית המשפט העליון.

"חולה סוערת במיוחד"

על פי תיקה הרפואי של ליאורה, תקופת האשפוז שלה התאפיינה בעליות ובמורדות - היו תקופות רגועות ושקטות והיו תקופות סוערות וקשות מאוד, שבהן היא תוארה על ידי הצוות הרפואי בהדסה כ"פסיכוטית, חסרת שיפוט ותובנה".

בבית המשפט העידה הילה הייט, האחות הראשית במחלקה הפסיכיאטרית, כי "היא היתה חולה סוערת במיוחד, שהזיקה גם לעצמה וגם לסביבה... היינו צריכים להשגיח עליה כל הזמן, מפני עצמה בעיקר. היא עשתה הרבה דברים מסוכנים, היא היתה מפילה את עצמה על הבטן, מתקלחת במים רותחים, לפעמים עם הבגדים, עושה את צרכיה בחדר... היא היתה מאוד מאוד סוערת, היא היתה שומעת קולות וזה דבר מאוד מפחיד". כחלק מהטיפול ננעלה ליאורה פעמים רבות בחדר בידוד מיוחד במחלקה, שנועד להרגעה, והיו גם מקרים לא מעטים שבהם היא נקשרה.

בתקופת אשפוזה במחלקה הפסיכיאטרית טופלה ליאורה בידי מספר רופאים. הפסיכיאטרית ד"ר חנה יובל היתה הרופאה המטפלת שלה והיא נבדקה גם בידי הגינקולוג ד"ר דוד מנקוטה, המשמש יועץ גינקולוגי של המחלקה הפסיכיאטרית בהדסה, ובידי גינקולוגים נוספים מהדסה.

כשלושה חודשים לאחר תחילת אשפוזה במחלקה הפסיכיאטרית, לאחר חצות, ילדה ליאורה את בתה התינוקת. לפי קביעת פסק הדין, בעת הלידה היא היתה לבדה בחדרה, ללא נוכחות צוות רפואי כלשהו. רק לאחר שהתרחשה הלידה בחדרה במחלקה הפסיכיאטרית הגיעו הרופא התורן של המחלקה והצוות הסיעודי לחדרה, ורק אז ניתן לה טיפול רפואי בידי צוות שמיומן במיילדות ובגינקולוגיה.

לפי ממצאי פסק הדין ולפי התיק הרפואי, התינוקת נולדה פגה, במשקל 1,600 גרם. כתשע שעות לאחר הלידה היא סבלה ממצוקה נשימתית וחוברה להנשמה מלאכותית. הפגה הועברה למחלקה לטיפול נמרץ בהדסה הר הצופים, שם אובחן אצלה דימום תוך מוחי והרס של רקמות במוח.

כמה שבועות לאחר הלידה הסתמן שיפור הדרגתי במצבה הנפשי של האם וכחודש לאחר הלידה היא שוחררה לביתה והחלה בטיפול פסיכיאטרי במסגרת של אשפוז יום. בהמשך התגרשו היא ובעלה.

מה באמת קרה בלידה?

בנובמבר 2007 הוגשה תביעת רשלנות רפואית נגד הדסה בדרישה לפיצויים כספיים לבית המשפט המחוזי בירושלים. את התביעה הגישו עורכי הדין ליאת שחר וד"ר דוד שרים בשמן של התינוקת והאם, ועו"ד ד"ר שמואל ילינק הגיש את התביעה בשמו של אבי הילדה.

אחת הסוגיות המרכזיות שנידונו בבית המשפט היתה מה בדיוק קרה לפני הלידה ובלידה עצמה, בשעה שהאם היתה כלואה בחדר הבידוד. על תהליך הלידה עצמו העידה האישה בבית המשפט ואמרה שבזמן שהיתה כלואה אף אחד מאנשי הצוות לא נענה לקריאותיה.

"לאחר כמה פעמים של לשכב ולקום, הכאבים הפכו להיות יותר ויותר חזקים", העידה בבית המשפט, "והפכו לממש בלתי נסבלים. ניסיתי להתהפך מצד לצד ולמצוא תנוחה שתהיה נוחה לי ולא הצלחתי. גררתי את עצמי בקושי מהמיטה, אז זזתי לאורך המיטה לכיוון הפינה, כדי להיתמך על ידי הקיר ועל ידי המיטה. כל אותו זמן בכיתי וצעקתי ואף אחד לא הגיע. תוך כדי התזוזה לכיוון הקיר הרגשתי רטוב בין הרגליים, חשבתי שזו ירידת מים ונדמה לי שראיתי גם דם. כשהגעתי לפינה כבר לא יכולתי לעמוד יותר, כאילו אני עושה פיפי, כדי לנסות להקל על הלחץ. פתאום שמעתי מכה חזקה. הסתכלתי וראיתי את הילדה על הרצפה עם המון דם. כל החיים שלי לא אשכח את הצליל הזה".

לעומת עדותה של היולדת, הצוות הרפואי שעבד באותו לילה במחלקה הפסיכיאטרית בהדסה העיד בבית המשפט כי השתלשלות העניינים היתה שונה בתכלית והלידה לא התרחשה כשהאם היתה לבדה. בתיק הרפואי שלה בבית החולים כתבו האחים שעבדו באותה משמרת לילה: "בתחילת המשמרת נראתה באי שקט, תלונות על כאבים בשיפולי הבטן, היה רושם של התחלת צירים והדבר דווח לרופא התורן... כעבור כמה דקות החלה ללדת, מייד הוזעק צוות של חדרי הלידה. במהלך הפרוצדורה היתה רגועה, עמדה בפינת החדר, התינוק טופל כראוי, ובהמשך הועברה לחדר לידה...".

ד"ר יבגני לוין, שהיה הרופא התורן במחלקה הפסיכיאטרית באותו לילה, מסר בבית המשפט ביולי 2010 גירסה שונה מזאת שנכתבה בתיק הרפואי. בעדותו סיפר כי לאחר שהלך לישון בחדר התורנים, לפני חצות, אחד האחים במחלקה התקשר אליו ואמר לו שהוא מתלבט אם יש צורך לבדוק את האם, מאחר שמדובר באי שקט חריג. לדברי הרופא, בתוך מספר דקות הוא התייצב בתחנת האחיות במחלקה. לדבריו הוא ראה אז שהאם רגועה על המיטה (את המתרחש בחדר הבידוד אפשר לראות מחדר האחיות, שכן מותקנת בו טלוויזיה במעגל סגור), ולכן התעכב מעט לקרוא את תיקה הרפואי. לאחר מכן נכנס לחדר וראה את האם בפינת החדר כשעל הרצפה, בין רגליה, תינוק בוכה. הרופא קרא לאחים שהגיעו במהירות, התקשר לרופא הילדים ולגינקולוג שטיפלו בתינוקות עד שהגיע צוות מתגבר והעביר אותן למחלקת היולדות.

"למחרת הלידה הוחזרתי לאותו חדר", מספרת ליאורה, "ואני זוכרת שנשארו אפילו חלק מכתמי הדם על הרצפה בפינת החדר. כואב לי מאוד על הילדה. למה שתיוולד בצורה כזו ותחיה בצורה כזו?".

בית החולים ניסה לדחות בבית המשפט את גירסתה של ליאורה וביקש מבית המשפט לפסוק שלא ניתן לסמוך על עדותה של האם, שלפיה התינוקת נפלה במהלך הלידה, מאחר שיש אצלה חשש לעיוות תפיסת מציאות, עקב מחלת הסכיזופרניה שממנה סבלה באותה עת. בית החולים הדסה התבסס בקביעה זו על חוות הדעת המקצועית של פרופ' משה קוטלר, מבכירי הממסד הפסיכיאטרי בישראל, המכהן בין השאר כמנהל בתי החולים הפסיכיאטריים הממשלתיים בבאר יעקב ובנס ציונה; כיו"ר המועצה הלאומית לבריאות הנפש במשרד הבריאות; וכמשנה לדיקן (לנושא החינוך הרפואי) בפקולטה לרפואה באוניברסיטת תל אביב.

פרופ' קוטלר לא פגש את ליאורה ולא בדק אותה בעצמו. הוא התבסס בחוות דעתו על התיק הרפואי שלה מהדסה ומקופת חולים כללית, וכן על הספרות הרפואית בנושא זה. הוא ציין בעדותו כי מחקרים רבים הראו שלחולי סכיזופרניה יש פגיעה בולטת בזיכרון ויש אצלם תופעה של עיוות המציאות עקב המצב הפסיכוטי החריף. לטענתו, התגלו אצל חולים אלה טעויות בהבחנה בין דמיון למציאות וזיכרונות שווא.

פרופ' קוטלר ציין כי בעייתי מאוד לקבוע שאירוע מסוים קרה על סמך דבריה של האם בלבד, והקביעה המשפטית ראוי שתיקבע במקרה זה על פי "מסד נתונים אובייקטיביים מוצקים ולא על מכלול של טענות ונתונים סובייקטיביים". קוטלר העלה גם השערה כי מאחר שמדובר ב"אישה צעירה, בשנות ה-20 לחייה, היא תתקשה להתמודד עם מציאות שבה בתה נכה נוירולוגית קשה עקב לידה מוקדמת, והיא כבר גרושה, תחת אבחנה של מחלה סכיזופרנית קשה ומתמשכת. לא ניתן לשלול שתנסה למצוא הסבר לסיטואציה הבלתי אפשרית באמצעות שימוש במנגנון של הטלת האחריות והאשמה על הסביבה ובכך לפטור עצמה מתחושת אשמה קשה מנשוא".

מלחמת הפסיכיאטרים

עורכי דינה של ליאורה הגישו חוות דעת מנוגדת של פסיכיאטר בכיר אחר, פרופ' שמואל טיאנו. פרופ' טיאנו הוא חבר הוועד המרכזי של איגוד הפסיכיאטרייה העולמי, ניהל את בית החולים גהה בפתח תקווה וכיהן בשורה של תפקידים בכירים ביותר בממסד הפסיכיאטרי בישראל.

פרופ' טיאנו בדק את ליאורה באוקטובר 2008. בחוות הדעת שלו הוא כתב כי סיפרה לו שכמה שעות לפני הלידה היא ביקשה מחברה שהיתה לידה שתודיע לאנשי הצוות הרפואי שיש לה צירים, אבל "הם מסרו שהצוות לא מתייחס, בטענה שהיא ממילא כל הזמן מתלוננת על כאבי בטן ושבכל מקרה זה עדיין לא הזמן ללידה. היא הרגישה כאבים חריפים עד סביבות שתיים לפנות בוקר, והיא זוכרת שבסביבות שעה זו היא הרגישה שהיא חייבת לעמוד בתנוחה של חצי כריעה. היא תמכה בעצמה בשתי הידיים בין הקיר למיטה, ואז היתה אצלה ירידת מים והילדה יצאה עם הרבה דם מסביבה. היא לא יכלה לתפוס את הילדה כי שתי ידיה החזיקו - אחת בקיר והשנייה במיטה - היא שמעה חבטה, לדבריה מפני שראשה של הילדה נחבט ברצפה. אז היא נשכבה בחצי ישיבה על הרצפה והתינוקת לידה. היא פחדה לגעת בה והיא צעקה. הצוות הגיע, עטפו את התינוקת ורצו מהר...".

פרופ' טיאנו העלה בחוות דעתו ביקורת יוצאת דופן בחריפותה כלפי עמיתו למקצוע פרופ' קוטלר. הוא כתב כי הוא "תמה על כך שעמיתי המלומד לא בדק את התובעת לפני שערך את חוות דעתו. מדובר במסמך תיאורטי שאינו עומד בקנה מידה לחוות דעת פרטנית ואישית. כולנו מכירים את הספרות הרפואית ואת העובדה שהספרות מדווחת על סבירות גבוהה או נמוכה להופעת נתונים אלו או אחרים ברמות היתכנות שונות. לא לכך התכוון המחוקק, הרופא והאתיקן כשקבע שחוות דעת רפואית תינתן על סמך בדיקה רפואית".

טיאנו סיכם כי "התקיימו ראיות מעבר לסבירות שטענתה של האישה באשר לחבלה שהיתה במהלך הלידה ברצפת חדר הבידוד היא אכן אמיתית".

בחקירתו בבית המשפט העיד קוטלר שחוות דעתו אכן היתה תיאורטית בלבד, מאחר שהוא לא בדק את ליאורה או דיבר איתה. השופט דחה בתוקף את חוות הדעת של פרופ' קוטלר וקיבל את חוות דעתו של פרופ' טיאנו ופסק כי "אין בעובדה שהאם סבלה ממחלת סכיזופרניה פעילה בתקופת האשפוז בבית החולים לכשעצמה, כדי לבטל דבריה באופן גורף. מכל מקום, לא עלה בידי הדסה להוכיח כי טענת האם באשר לאופן התרחשות הלידה משוללת יסוד בשל בעיות נפשיות שמהן סבלה".

עוד קבע השופט כי "אין ספק" שהאם זוכרת חלק מפרטי האירוע ואף קבע כי אינו מקבל את עדותו של הרופא התורן באותו לילה, ד"ר לוין, שלפיה "הלידה התפתחה בתוך מספר דקות בודדות...".

פרופ' קוטלר מסר בתגובה: "צירפתי לחוות דעתי, שאותה כתבתי בצורה מאוזנת, עשרות מאמרים התומכים בחוות דעתי. הזיכרון הוא אכן בעייתי, לדעתי, באפיזודה חריפה של סכיזופרניה".

"הם מנסים לרכוב על מצבי הנפשי", אומרת ליאורה על הניסיונות של בית החולים הדסה לפקפק באמינות גירסתה. "לא מספיק שהם התנהגו אלי באכזריות רבה, גם אחרי הלידה הם עמדו קפואים ולא שאלו אותי אפילו איך היתה הלידה. הם לא התנהגו אלי כמו בן אדם שאפשר להאמין לו, וכל מי שדיבר איתי ידע שאפשר לדבר איתי. הם לא הקשיבו לי ולא היה מי שיקשיב לי. עכשיו הם ניסו להפיל עלי את האשמה... אחרי הלידה הם לא התייחסו אלי כאל מישהי שרוצה לראות את התינוק ולא הציעו לי לראות אותו. למחרת הלידה אפילו שאלתי את אחותי אם התינוקת מתה בגלל הנפילה שלה על הרצפה.

"בגלל שהדסה הם הגדולים והחזקים הם מרשים לעצמם להתנהג ככה ולהגיד עלי כל דבר... ואילו אני, הקטנה חולת הסכיזופרניה, שנתנו לה להתענות לבד בלילה עוד זוכרת את כמויות הדם שזרמו בחדר ועכשיו אני צריכה להתמודד ולגדל את הילדה שתהיה מוגבלת לכל החיים. אבל זו ילדה שאני אוהבת מאוד, היא כל חיי ואני מוכנה לעשות ועושה בשבילה את הכל".

השוואה לג'ירפה

בית החולים ניסה לקעקע את התביעה גם בטיעון כי לא ייתכן שראשה של התינוקת נחבט ברצפה בנסיבות של לידה בכריעה. הדסה ניסתה לתמוך בטענה זו באמצעות חוות דעתו של הגינקולוג פרופ' יצחק בליקשטיין, רופא בכיר במחלקת נשים ויולדות בבית החולים קפלן ברחובות, המשמש רופא אחראי במרפאת הריונות בסיכון גבוה. בליקשטיין טען בחוות דעתו מטעם הדסה כי הטענה שהתינוקת נחבלה בראשה חייבת להניח שהאישה ילדה אותה בעמידה וזאת "כמנהג חלק מהבהמות והחיות".

לדבריו, "הרוב המכריע של הבהמות והחיות - וכך גם הנשים הכורעות ללדת בצורה טבעית (רוב הנשים בעולם) - יולד בתנוחת כריעה או רביצה. מכאן שסביר להניח שלידה ספונטנית לא תתרחש בעמידה... כאשר עובר נולד מגובה כריעה הוא איננו יכול להיחבל, גם אם הוא נופל". עוד ציין פרופ' בליקשטיין בעדותו כי מכיוון שחבל הטבור לא נקרע במהלך הלידה, התינוקת יכלה להיחבט ברצפה רק במקרה שבו האישה היולדת היתה גמדה.

בספטמבר 2010 העיד פרופ' בליקשטיין: "תינוק לא טס החוצה כמו מנוע של קטיושה. זאת לידה, תינוק נלחץ החוצה - גם בלידה מוקדמת - יוצא לאט לאט, כך שאין פה איזושהי הטסה של התינוק אל הרצפה באיזו דרמה". כשנשאל בליקשטיין איך לדעתו הגיעה התינוקת לרצפה הוא השיב: "זה לא יכול לגרום לנפילה, לחבלה. אחרת כל הג'ירפות היו יוצאות עם פגיעה מוחית... לפי ההיגיון הרפואי והניסיון הרפואי שלי, לא מכיר דרך שאפשר ללדת בעמידה".

ואולם השופט רביד דחה את עמדת הדסה גם בנושא זה וקבע כי הוא אינו מקבל את התזה של פרופ' בליקשטיין. "כאשר אישה כורעת ללדת לבדה", קבע, "ברי כי אין לה את הכוחות הדרושים גם לקבל את היילוד. קל וחומר בעניינה של אם אשר כרעה ללדת ללא הכנה מוקדמת בחדרה, כשהיא נתמכת באמצעות שתי ידיה במיטה ובקיר החדר, וזו לה הלידה הראשונה, בלי שאדם פנה לסייע בידה. במצב דברים זה, האפשרות שהתובעת (התינוקת; ר"ר) נפלה ונחבטה מסתברת הרבה יותר מהאפשרות שהגיעה לרצפה באיטיות וברכות".

עוד קבע השופט כי הוא אינו מקבל את ההשוואה שערך פרופ' בליקשטיין בעדותו בבית המשפט "בין לידת אדם ללידה של ג'ירפה ובעלי חיים אחרים. העובדה שבעלי חיים נולדים בלי שמישהו יקבל את היילוד לא משליכה על בני האדם ולא מייתרת את החשיבות שבקבלת הלידה כראוי על ידי מיילדת, כפי שסבר גם המומחה (בליקשטיין; ר"ר) עצמו בהעידו כי אם היה נוכח מישהו בחדר עם האם הוא היה משכיב אותה - דהיינו, לא מאפשר לאם ללדת בכריעה".

"בהדסה התרשלו"

השופט קבע כי בנסיבות המקרה הקשות של ליאורה, שסבלה ממצב נפשי חמור והיתה בהריון, היה על הרופאים הגינקולוגים שטיפלו בה בהדסה להבהיר לצוות הרפואי והסיעודי במחלקה הפסיכיאטרית כי מדובר בהריון בסיכון גבוה לפגיעה בעובר ולהתרחשותה של לידה מוקדמת. השופט ציין כי היה אפשר לצפות כי ד"ר מנקוטה, היועץ הגינקולוגי של המחלקה הפסיכיאטרית, ינחה את הצוות הרפואי בזיהוי סימני מצוקה או סימני לידה מוקדמת גם תוך כדי תשומת לב לקשיי התקשורת של הצוות עם האם, בגלל מצבה הנפשי הקשה.

"היערכות הצוות הרפואי והסיעודי לאפשרות של לידה מוקדמת היתה מונעת את התרחשות הלידה כאשר האם בגפה בחדרה", קבע השופט, "אי הימצאות צוות רפואי לטפל באם במהלך הלידה אינו תואם פרקטיקה רפואית מקובלת והינו התרשלות של הדסה בטיפול באם". השופט גם קיבל את דבריה של האם על מה שקרה בלידה וקבע כי נכותה של התינוקת נגרמה כתוצאה מחבלה עקב הטחת ראשה ברצפה במהלך הלידה וכי "אלמלא התרשלות הדסה... ניתן היה למנוע חבלת הראש שנגרמה לתינוקת".

ו, ללא ספק, אחת מן הפרשות הקשות שנידונו בבתי המשפט בישראל, במסגרת תביעות על רשלנות רפואית", אומר עו"ד שמואל ילינק, המייצג את אביה של התינוקת. "חבל מאוד שבית החולים הדסה, שהוא מהטובים בארץ, לא השכיל לראות כאן את הצד האנושי ובחר בדרך של עימות משפטי חזיתי בבית המשפט, במקום לקבל אחריות, ולהימנע מהליכים משפטיים".

"אירוע שבו יולדת אישה צעירה, במרכז בית החולים הכי משוכלל בישראל, בתוך חדר סגור במחלקה פסיכיאטרית באמצע הלילה, ללא איש בחדר, כאשר היא במרחק חמש דקות מחדרי לידה ואף איש צוות לא נכנס לקבל את הלידה ולמנוע נזק מהיילוד, הוא אירוע מחריד", אומר עו"ד שרים, עורך דינה של האם, שהוא גם רופא במקצועו.

"חמורה שבעתיים ההתנהלות של בית החולים, אשר במקום לבוא ולבקש סליחה על התיאום הלקוי בין מחלקותיו, על כי לא ערך מעקב ראוי אחר ההריון, שהיה הריון בסיכון גבוה, בחר לנהל את המערכה המשפטית עד תום".

* * *

הדסה עין כרם: המקרה תוחקר, פסק הדין לא מקובל עלינו

דוברת בית החולים הדסה עין כרם, יעל בושם-לוי, מסרה בתגובה כי "קביעת בית המשפט אינה מקובלת על הדסה, ועל כן הוגש ערעור מפורט לבית המשפט העליון. לאחר המקרה המצער נערכו בהדסה בדיקות ותחקירים בכל הרמות". הדוברת לא מסרה את התגובות האישיות של הרופאים המעורבים בטיפול ביולדת.

בערעור שהגיש באחרונה בית החולים לבית המשפט העליון הוא מבקש מבית המשפט לבטל את פסק הדין שנתן השופט משה רביד בבית המשפט המחוזי ולקבוע כי לבית החולים אין כל חבות בנזקים של התובעים, מאחר שהלידה של התינוקת היתה "בלתי ניתנת לצפייה ומניעה".

בערעור טוען בית החולים הדסה, בין השאר, כי בית המשפט המחוזי טעה כשקבע כי ההריון של האישה היה בסיכון גבוה ללידה מוקדמת ושהיה מקום להיערך לאפשרות זו ולצפותה מראש, וכי הוא טעה בקביעה שעל הצוות הרפואי היה להיות ערוך לתת מענה ראשוני ופינוי מיידי לחדר הלידה.

בית החולים הדסה חוזר בערעור על הטענה כי יש קושי לקבוע את עובדות המקרה בהתבסס על עדות האישה, וטוען עוד כי בית המשפט המחוזי "שגה בכך שביסס את פסק דינו על עדותה של מי שבזמנים הרלוונטיים היתה חולה סכיזופרנית קשה ביותר (הקשה אי פעם במחלקה), אשר הוכח ברישום הרפואי שאותו ציין בית המשפט כאמין, מהימן ומקיף ביותר, כי היתה חסרת שיפוט וחסרת תובנה".

מהדסה אף צוין כי בית המשפט שגה בכך שבחר להאמין לגירסת האם, בעוד "הוכח שהאם לא בחלה בעבר מלפנות לדרך השקר כאשר ביודעין ובמתכוון שיקרה לבעלה טרם הנישואים ולא סיפרה לו כי היא חולה במחלת נפש, וזאת על מנת שלא יבטל נישואיה עימו. הוכח, אם כן, כי אמינותה של האם לוקה בחסר בלשון המעטה".

עוד נכתב מטעם הדסה בערעור לבית המשפט העליון כי בית המשפט המחוזי טעה בכך שקבע כי מקור הנזקים של התינוקת לא נגרם כתוצאה מהפגות (שלא היתה בת מניעה), אלא כתוצאה מהנפילה, וזאת על בסיס הגירסה הלא אמינה של האם.

עוד טוענים בהדסה בערעור כי בית המשפט המחוזי טעה בכך שלא קיבל את חוות הדעת של הפסיכיאטר פרופ' משה קוטלר בשל העובדה שהיא תיאורטית בלבד, ובכך פסל למעשה את כל מוסד חוות הדעת הנסמכת על הרשומה הרפואית בלבד.

הפסיכיאטר פרופ. שמואל טיאנו מכוון להכניס הומואים ולסביות למעגל המאושפזים בפסיכיאטריה

פסיכיאטרים וחברות התרופות מחפשים באופן מתמיד דרכים להרחיב את מעגל המטופלים שלהם. הם רואים בהם לקוחות, צרכנים לכל החיים, אשר ניתן לחלוב מהם כספם ורכושם באמצעות אשפוזים כפויים במוסדות לבריאות הנפש. הפסיכיאטר שמואל טיאנו כתב ספר בו הוא רואה בהומוסוקסואליות הפרעה נפשית ומכאן יש לטפל בה באמצעות סמים פסיכיאטריים. מכאן הדרך לחקיקה בעזרת לוביסטים בכנסת קצרה מאוד...

המאמר פסיכיאטריה ואנכרוניזם , עמליה רוזנבלום 10.02.2012 , הארץ

לפני כחודש וחצי קמה מחאה נגד הספר "פרקים נבחרים בפסיכיאטריה" (אליצור, טיאנו, מוניץ, נוימן, הוצאת דיונון, אוניברסיטת תל אביב). הספר, שראה אור בגרסתו הנוכחית ב-2010, מציג עמדות אנכרוניסטיות ושגויות נגד הומוסקסואליות. מומחים לבריאות הנפש, אנשי חינוך וחברי הקהילה ההומוסקסואלית מחו על התכנים של הספר שמשתמשים בו בתוכניות לימוד רבות.

זוהי מחאה מוצדקת. ספר לימוד המשמש בהוראת בריאות הנפש בשנת 2012 אינו יכול להציג הומוסקסואליות באופן שבו מתאר אותה פרופ' שמואל טיאנו בפרק שחיבר, היינו כ"הפרעה נפשית" המופיעה, בין היתר, בעקבות "צורך תלותי חזק". טיאנו אף כותב, כי אפשר לטפל בהפרעה הזאת באמצעות טיפולי המרה.

אבל אין די בלובי המכובד שיצא נגד הפן ההומופובי של הספר. אפשר אפילו לומר, שהדיון בהיבט זה מאפיל על גילויים של עמדות חשוכות ומסוכנות לא פחות המופיעות בספר. גם אם נניח לניסוחים בעייתיים בסוגיות כמו טיפול באבלים, בנכים ובאוטיסטים, יש נושאים שבהם סטייה מן האמת אינה רק מביישת את הכותב, היא גם סכנת נפשות.

דוגמה לכך היא הפרק המסביר, כי גילוי עריות בין אב לבת הוא בעצם אשמת האם, הנמנעת מקיום יחסים עם בעלה, או תוצאה של פיתוי האב על ידי בתו. בעניין אחר נכתב, כי רוב הילדים המוכים הם חריגים ובעייתיים. כלומר, לפי הספר, ילדים "נורמליים" לא מוכים.

לעמדות אלו חשופים, בין השאר, סטודנטים לפסיכולוגיה, לפסיכיאטריה, לרפואה ולעבודה סוציאלית. כפי שנטען בעצומה נגד הספר, השפעתו הפוטנציאלית על מטפלים אלה הופכת את התכנים הללו למסוכנים ממש. אבל יש סיבה נוספת, משמעותית לא פחות, לכך שהעמדות המופיעות בספר מסוכנות: "פרקים נבחרים בפסיכיאטריה" נמצא בשימוש נרחב במערכת המשפט ובמערכת הרווחה. סקירה מהירה במאגר המידע המשפטי "נבו" העלתה 32 ציטוטים של "פרקים נבחרים בפסיכיאטריה". זהו רק קצה הקרחון משום שכתבי תביעה, כתבי הגנה ומקרים המסתיימים בפשרה אינם מופיעים במאגרי המידע המשפטיים.

היה אפשר לצפות, כי בעקבות המחאה נגד הספר ימהרו האחראים לטפל בבעיה. אבל בתגובה שהתפרסמה ב"הארץ" התחמק מנכ"ל הוצאת דיונון מהתמודדות עם הטענות. מהמועצה להשכלה גבוהה נמסר בתגובה על המחאה: "במסגרת החופש האקדמי (המעוגן בחוק) הנתון למוסדות להשכלה גבוהה, הם אלה הקובעים את הביבליוגרפיות הרלוונטיות לכל תחום ותחום הנלמד במסגרתם".

תגובות אלו אינן הולמות את גודל המחדל. הטענה בדבר חופש אקדמי אינה קבילה במקרה זה. חופש אקדמי אינו חל על תוכן שגוי מבחינה מדעית. בנוסף, חופש זה אינו יכול לחול על תכנים פוגעניים, המצדיקים, בנסיבות מסוימות, אלימות של אב כלפי ילדיו, גילוי עריות וכו'. המינוח המתאים אפוא אינו חופש אקדמי, אלא רשלנות מקצועית.

טוב היה, אם המו"לים והמועצה להשכלה גבוהה היו מקשיבים לצו מצפונם ומושכים את הספר מהמדפים ומתוכניות הלימודים. אבל גם אם הם, והמחברים, אינם מוטרדים מתרומתם לפסיקות המקלות עם עבריינים, כדאי לכל המעורבים לשקול את האפשרות, שהספר חושף אותם לתביעות נזיקין מצד כל מי שנפגעו על ידי האבחנות האנכרוניסטיות, הפטריארכליות והשגויות המופיעות בו.

קישורים: