יום שבת, 28 ביולי 2012

סמים פסיכו-אקטיביים גורמים לאלימות - מאמר מאת יהודה קורן

מה גורם להתנהגות אלימה אצל אלה הנוטלים תרופות פסיכיאטריות?

אחת הסיבות היא תופעת הלוואי הנפוצה המכונה אקתיזיה, הרווחת בקרב אלה הנוטלים סמים אנטי-פסיכוטיים ונוגדי-דיכאון, אקתיזיה היא תחושה איומה של חרדה, חוסר יכולת לשבת בשקט ודחף לקפוץ החוצה ולצאת מהעור של עצמך.

אקתיזיה היא העומדת מאחורי מעשי האלימות הקיצוניים בקרב אלה המשתמשים בסמים פסיכיאטרים.

כבר בשנת 75 מחקרים תיארו מטופלים שהיו תחת השפעת סמים פסיכו טרופיים וחוו "דחף אלים לתקוף כל אדם הנמצא בקרבתם".

מחקר משנת 1990 קבע כי 50% מכל הקטטות בקרב מטופלים במחלקה פסיכיאטרית קשורים לתופעת הלוואי – אקתיזיה.(5) המטופלים תיארו "דחף אלים לתקוף כל אדם הנמצא בקרבתם".

מחקר משנת 1990 קבע כי 50% מכל הקטטות בקרב מטופלים במחלקה פסיכיאטרית קשורים לתופעת לוואי – אקתיזיה(5) המטופלים תיארו "דחף אלים לתקוף כל אדם הנמצא בקרבתם." (6)

למרות שפסיכיאטרים מודעים לזה שהאלימות הקיצונית היא תופעת לוואי שפסיכיאטרים מודעים לזה שהאלימות הקיצונית היא תופעת לוואי ידועה של סמים פסיכיאטרים וגמילה מסמים פסיכיאטרים, הם ברוב המקרים יחשיבו את ההתנהגות הזו כסימפטום של ה"מחלה" או כנובע מהפסקת השימוש בתרופות.

אבל זה לא המקרה, רשויות וסוכנויות ביו-לאומיות לפיקוח על תרופות בכל רחבי העולם, קבעו שישנו קשר בין סמים פסיכיאטרים ואלימות. הם מזהירים שנוגדי דיכאון ממשפחת SSRI – selective Serotonin Reuptake Inhibitor כמו פרוזק, זולופט, פקסיל, סרוקסט ודומיהם גורמים לרגזנות, עוינות, התנהגות אימפולסיבית, אקתיזיה והתקפי אלימות. (7)

ישנן אזהרות נוספות לנוגד הדיכאון סטרטרה, הנרשם לילדים הסובלים מ"הפרעת קשב וריכוז, היפראקטיביות". האזהרה אומרת שהסם עלול לגרום לעצבנות קיצונית, תוקפנות והתקפי אלימות. (8)

רשויות וסוכנויות בין-לאומיות לפיקוח על תרופות התקיפו בחריפות את שיטת האבחון הפסיכיאטרית שבסופה נרשמות למטופלים תרופות פסיכיאטריות. הם חייבו את היצרנים לכתוב על האריזות ועל העלון המצורף אזהרה האומרת שסמים כמו ריטלין יכולים לגרום ל"התנהגות פסיכוטית, תוקפנות או התנהגות אלימה". (9) האטיפה של הסם אפקסור (סם בעל שחרור מושהה) חייב לציין שהסם עלול לגרום ל"מחשבות אובדניות". (10) מחקרים גילו שהתנהגויות תחת השפעת נוגדי דיכאון; "עצבנות, עוינות, אימפולסיביות ומאניה – זהות לחלוטין להתנהגויות תחת השפעה סמי הזיה PCP ) אבק מלאכים), אמפטמינים וקוקאין – סמים הידועים כמחוללי תוקפנות ואלימות".(11)  

מקורות והגדרות:

סרוטונין: חומר שמצוי ברובו במערכת העיכול. הוא מפקח על התנועות הקצביות של הקיבה בזמן פעולות העיכול. במערכת הלב, סרוטונין עוזר לווסת את כלי הדם וכך יש פיקוח על זרימת הדם. לסרוטונין תפקיד חשוב בקרישת הדם. כמו כן הוא אחד החומרים האחראים לפעולת מערכת הרבייה. כ-50% מהסרוטונין בגוף נמצא במוח.

5. וויטאקר, מספרו "משוגעים באמריקה" עמוד 188.

6. החמרת הדיכאון והגברת ניסיונות ההתאבדות בקרב מטופלים הנוטלים נוגדי דיכאון, מועצת בריאות הציבור של מנהל המזון והתרופות האמריקאי, 22 מרץ, 2004.

7. ד"ר תאודור א. הנדרסן, קליניקת מטריקס לאבחון ב-;ADHD דר' קית' הרטמן, הקשר בין נטילת אטומקסטין לתוקפנות, אלימות ומאניה קלה, רפואת ילדים גיליון 114, מס' 3, ספטמבר 2004.

8. פיטרר. ברגין, שינויים רגולטיביים אחרונים של הרשות לפיקוח הסמים בהתוויות השימוש בנוגדי הדיכאון: השלכות ההמרצה כתוצאה משימוש קליני, פסיכיאטריה בסיסית ינואר 2006; עמוד 58.

9. אבחוני ילדים – מפיצים סמי מרשם בבתי ספר, סקופ חדשות עצמאיות, 24 ביולי 2006.

10. מנהל המזון והתרופות האמריקאי, הצהרה על קונצרטה ומתילפנידאט עבור הוועדה המייעצת לרפואת ילדים בין 30-28 ביוני, 2005.

11. הוראות הבטיחות של מנהל המזון והתרופות האמריקאי והתכנית לדיווח של תופעות הלוואי, אפקסור XR, נובמבר 2005.
 מאת יהודה קורן דובר עמותת מגן לזכויות אנוש
ממחקרים של CCHR.

יום שבת, 14 ביולי 2012

מוסד פסיכיאטרי אברבנאל - כלא שבן אנוש לא יכול לשרוד בו

דוקטור יהודה ברוך - מנהל בית חולים אברבנאל200 מ' מלשכת הרווחה בת ים עוברים ילדים ואנשים התעללות והזנחה ממסדיים שאין כמותה

המאמר הבן באברבנאל, ואני חי-מת , אברהם עמיחי (שם בדוי) , ynet , יולי 2012

ואז אתה נפצע בשנית, פציעה ארורה שגורמת לך להתגעגע לפציעה בלבנון: הילד שלי איבד ביום אחד את שפיות דעתו ואושפז באברבנאל בחדר גרוע מבית סוהר. המדינה נטשה אותו

אתה הולך לצבא, מתנדב ליחידה ששמה הולך לפניה. אתה יודע שאתה עלול להיפצע וחלילה, אולי גם לא לחזור, אבל אתה מאמין שלך זה לא יקרה. לפעמים מתגנבת מבעד ההגנות המחשבה שאולי, אולי, אולי, אבל אתה יודע ומשוכנע שאם חלילה יקרה דבר מה, לא ינטשו אותך. המדינה איתך. וזה קרה לצערי. זה קרה על אדמה זרה, על אדמת לבנון.

הרבה אני לא זוכר, אבל זוכר לילה נטול כוכבים, זוכר את השקט, שקט חד, כפי שלא שמעתי מעולם. ופתאום את התופת, הרעש האין סופי של פיצוצים, יריות וזעקות הלוחמים. אתה שואל עצמך אם מתָּ. אתה חי, אבל מרגיש חי-מת. לפתע רעש המסוק, ואתה מתעורר בטיפול נמרץ אחרי ניתוח ממושך. מתחילה תקופה ארוכה של טיפולים ושיקום, ולאט לאט אתה חוזר לתפקד. מצולק. יוצא לטיול הגדול, חוזר לאוניברסיטה, לומד, מתחתן עם אהבתך, והמשפחה הולכת ומתרחבת.

ואז אתה נפצע בשנית. פציעה ארורה שגורמת לך להתגעגע לפציעה בלבנון. הפעם אפילו המחשבה שזה יכול לקרות לי לא עברה בראשי. הילד שלי, בשר מבשרי, איבד ביום אחד את שפיות דעתו. בן 12, ילד שלא עשה רע מעולם לאיש, לפתע חלה במחלה קשה, קשה יותר ממחלה ממארת, מחלה סופנית שאין לה סוף. הוא חלה ואיתו חלתה כל המשפחה. מרגע זה חשך עולמנו. כל עיסוקנו מתמקד בדאגה לילדנו ובהגנה עליו, ילדנו שלא עשה רע לאיש, הילד היפה, החכם, כחול העיניים, עם חוש ההומור, לפתע נענש בעונש שאין קשה ממנו.

קשה לתאר את הייסורים והסבל. אתה, שהיית גאה כל כך לחבוש לראשו של בנך קסדה, להושיבו על האופניים ולרוץ אחריו, פתאום מלביש לו קסדה ורץ אחריו בבית כדי שחלילה לא יפגע בעצמו. מהגאווה היום יומית שחווית בהתקדמות הגור האנושי, אתה מתכנס בכאב של הנסיגה היום יומית המתרחשת מול עיניך.

זיק התקווה כבה מזמן

במקום המאבק על האוכל, על עוד כפית ועוד נגיסה, המאבק הופך למלחמה של לקיחת תרופות. אתה נקרע בין הצורך לתת את התרופות לבין הידע שלך על תופעות הלוואי האיומות. זיק התקווה שנתנו לנו הרופאים בתחילת המחלה כבה מזמן. הילד הופך לאלים יותר ויותר, וההכרה שחייבים להכניסו למחלקה סגורה נדחקת מהמחשבה, עד היום שבו הפעיל אלימות על המטפלת שלו ופצע אותה. בחדר המיון הבנו שזה אפילו לא לשיקול דעתנו ואנחנו חייבים לאשפז את בננו.


מנסה לשחזר את הכניסה לחצר בית החולים (צילום: קובי קואנקס)

אני לא מצליח לזכור את הדרך שעשינו באמבולנס לבית החולים אברבנאל. מנסה לשחזר את הכניסה לחצר בית החולים, את האחים שלקחו בידיים חסונות את בננו שהשתולל וסירב ללכת. נדמה שידע את מה שאנחנו עוד לא ידענו. נדמה שבננו, שהוגדר כלא-שפוי, גילה לפתע שפיות יותר מכולנו.

עמדתי במחלקה, עיניי דומעות מהכאב וצורבות מאדי הליזול ומצחנת השתן, התבוננתי מסביב ולא האמנתי. עמדתי בתחילתו של מסדרון מאיים שהמרצפות בו התרוממו מהזנחה של שנים, כשלפתע מקק גדול מכוער, כאילו בן בית הוא, חצה את המסדרון.


מרצפות התרוממו לאחר הזנחה של שנים. ארכיון (צילום: גדי דגון)

חדר ללא תמונה וללא פרח

נכנסנו לחדר שמעכשיו יהיה הבית השני של ילדנו. חדר עם קירות ערומים, צבע מתקלף חושף שכבת טיח, מרצפות שבורות, כיור מזוהם בפינת החדר ומיטת ברזל ערומה עם רגליים חלודות. חיפשנו היכן לשים את חפציו של בננו, את הדובי שאהב כל כך, אך בחדר הקר והמנוכר לא מצאנו מדף או שידה, ונאלצנו לקחת איתנו את הדובי הקטן שהיה הקשר היחיד שלו לעולמנו. חדר ללא תמונה וללא פרח, ללא קישוט. גרוע יותר מחדר בבית סוהר.

ניסינו להישאר עם בננו, אך הרופאים שטיפלו בו בחמלה ובאהבה יחד עם הצוות הסיעודי ביקשו, דרשו, שנניח לבננו להישאר ונלך הביתה. חיבקתי את בני. הוא אחז בי בחוזקה כאילו מתחנן שלא אפקיר אותו, כאילו הבין את מה שאני עדיין סירבתי להבין, שהבאנו את היקר לנו מכול, דווקא כשהוא זקוק להגנה, לכלא שבן אנוש לא יכול לשרוד בו. בדרך התבוננתי בשירותים חסרי הדלת ובמקלחת שנמצאת בקצה המסדרון. המקלחת מוסתרת בווילון ישן, קרוע. בני, שכל כך אוהב להתקלח, יצטרך לחשוף את גופו לעיני כול.



חדר קר ומנוכר, בלי מדף או שידה. ארכיון (צילום: קובי קואנקס)


הזנחה בכל פינה. מקלחת באברבנאל. ארכיון (צילום: קובי קואנקס)

הסתכלתי סביב. חדר אוכל מוזנח עם שולחן שבור. ראיתי חדר שעל דלתו כתוב כיתת לימוד. פתחתי את הדלת ונדהמתי לראות חדר ריק, ללא שולחן, ללא כיסא, ללא ספר. הייתכן שזו כיתת לימוד? סירבתי להאמין. כאן המקום שאשאיר את בני? דווקא החולה, הזקוק, הפצוע כל כך שזקוק לחום, לחמלה, לאהבה - נכלא בכלא בלתי נתפש. התבוננתי בעיני הצוות. הבנתי שהם יודעים מה עובר עלינו אבל אינם יכולים לעזור לנו.

יצאנו. דלת הברזל נסגרה אחרינו ברעש, רעש ששמעתי רק פעם בחיי בלבנון. ואני עומד בחצר בית החולים פצוע ומדמם, ומנסה בסערת הרגשות להבין איך נטשתי את בני, ואולי איך המדינה שלי כשאני צריך אותה, נטשה אותו. מנסה להבין ולא מבין, אבל יודע שמה שלא קרה במלחמה עם האויב קרה עכשיו. הפכתי לחי-מת.


קישורים