יום חמישי, 31 במאי 2012

אדרל לעומת ריטלין – מה עדיף להפרעת קשב? - מאמר מאת אילן סלומון


לאחרונה אנו שומעים יותר ויותר על התרופה אדרל (Aderall), ששמה האמיתי הוא אדרול, לילדים שאובחנו כסובלים מהפרעת קשב וריכוז, במקום השימוש בריטלין או קונצרטה. אך האם אדרל בטוחה יותר?

כרוקח מזה 22 שנה, שבמשך שנים מתבטא באופן גורף כנגד רישום לילדים של חומרים כאלה, המוגדרים בחוק כסמים מסוכנים ומאוחסנים בכספת של בית המרקחת, חשוב לי להבהיר ולחזק נקודות חשובות אלה גם לגבי התרופה אדרל.
אדרל, כמו ריטלין וקונצרטה, משתייכת למשפחה כימית הנקראת אמפטמינים. למעשה אדרל הוא החומר שעל שמו נקראת כל הקבוצה: זהו האמפטמין בעצמו. על פי הכתוב על האריזה נראה כי יש באדרל כמה מרכיבים, אולם השמות הארוכים של מרכיבים אלה הינם כולם מבנים שונים של אותו החומר: אמפטמין.

הדבר הכי חשוב שהורים חייבים לדעת אודות אדרל

הדבר הכי חשוב שהורים חייבים לדעת על אדרל (אמפטמין) הוא שאם נוסיף לו קבוצה כימית קטנה (שנקראת מתיל) נקבל סם רחוב ממכר ואסור: מתיל אמפטמין או בקיצור: מתאמפטמין; או בשפת הרחוב: קריסטל. בדיוק כפי שקריסטל ממכר כך גם אדרל הוא חומר בעל פוטנציאל רציני לגרום לתלות חמורה. זה רשום בפירוש גם בעלון התרופה. הדבר השני שחשוב לדעת הוא שאדרל נמצא אחראי לעשרות מקרי מוות בארה"ב ובקנדה.

אדרל וסמי פיצוציות

מהם בעצם אדרל, ריטלין, קונצרטה והאמפטמינים בכלל? זוהי אותה משפחה של חומרים שנפוצים כיום תחת הכינוי סמי פיצוציות. אלה חומרים שממריצים את המוח (סמים ממריצים), יכולים לגרום לתחושה של היי, או פוקוס, אבל כאשר מפסיקים אותם, הם גורמים לדיכאון, עצבנות, אגרסיביות, כעסים, מחשבות שווא ולעיתים ממש להתפרצות של פסיכוזה. המשטרה לא מצליחה מזה שנים לעצור את הייצור והמכירה של חומרים אלה, כיון שהם מיוצרים במעבדות ביתיות. המדינה מנסה להכניס את החומרים לרשימת הסמים האסורים, אולם היצרנים עושים להם מייד שינוי כימי קטן, הופכים אותם לנגזרת חדשה של אמפטמין, שאינה מצויה עדיין ברשימה האסורה ומוציאים אותם לשוק תחת שם אחר. חברות התרופות פועלות בדרך הפוכה: הן מייצרות אמפטאמין חדש, מקבלות היתר לשווק אותו באופן חוקי למרות תופעות הלוואי הידועות והסיכונים הכבדים, ואז יש להן פטנט שלא רק מאפשר להן להרוויח הון ממכירות הסם הזה, אלא שלחברות אחרות אף אסור להפר את הפטנט במשך כמה שנים ולייצר את אותו החומר. באופן זה נותר לחברת התרופות די זמן על מנת להכשיר רופאים ואנשי מקצוע לרשום את החומר הזה לילדים על סמך השפעותיו בטווח הקצר, תוך התעלמות ברורה מהשפעותיו השליליות בטווח הארוך.

אדרל: השפעה בטווח הקצר, נזקים בלתי הפיכים בטווח הארוך

בתוך תקופה קצרה הגוף מתרגל לאדרל, ויש צורך להגדיל את המינון כדי להשיג השפעה וכדי להימנע מאפקט הריבאונד הדרמטי שמתרחש כאשר ריכוז התרופה בדם יורד אחר הצהריים מתחת לסף מסוים. זה השלב שבו אדרל גורם להתנהגות או לדיבור בלתי נשלטים, אגרסיביות או התכנסות שקטה פנימה בדיוק כפי שגורמים ריטלין וקונצרטה. אדרל גורם לדיכוי קשה בתיאבון שגורם לחוסרים תזונתיים שיוצרים תופעות לוואי בולטות נוספות כגון טיקים, מצבי רוח, עצבנות וחוסר שינה או מחמירים את תופעות הלוואי של האדרל אף יותר. ההשפעה בטווח הקצר אינה יותר מאשליה זמנית, שכן התועלת שלה קצרת טווח, והבעיות הנלוות רק הולכות ומעצימות. חלק מהנזקים של אדרל הינם בלתי הפיכים, והשפעתו החיובית בטווח הארוך מוטלת בספק, שכן כאשר הילד נמצא תחת השפעה של סמים מעוררים ישנה אשליה שיכולותיו התגברו. זוהי טעות, שכן אדרל איננו מרפא את המוח (שמלכתחילה לא הוכח כי הוא אכן חולה) אלא דווקא מנוון אותו, בכך שהוא עושה את העבודה במקומו, ולכן קשה מאד להפסיק ליטול אותו.

אדרל גורם תלות קשה אף יותר מאשר ריטלין וקונצרטה

הפסקת התרופה לאחר מספר שבועות בלבד כבר עלולה לגרום לרגרסיה, הידרדרות דרמטית ביכולת, בתפקוד ובמצב הרוח, רגישות יתר, עצבנות ואף דיכאון. התלות שמפתחים מהשימוש באדרל חמורה אף יותר מזו הנגרמת מריטלין וקונצרטה, והיא אכן דומה לתלות שגורמים סמי המסיבות וסמי הפיצוציות ואף גרועה ממנה. משפחת האמפטמינים ידועה גם בזכות סמים נוספים גורמי תלות הנמנים עמה ביניהם קוקאין ואקסטזי.

ההמלצה המקצועית שלי

ההמלצה המקצועית שלי למשרד הבריאות והחינוך היא לאסור לחלוטין את השימוש באמפטמינים מעוררים כדוגמת אדרל, ריטלין וקונצרטה מתחת לגיל 18. זוהי לגליזציה חמורה של סמים שמתחילה עוד בגילאי הגן. סמים מעוררים בבתי הספר שלנו עושים בדיוק את ההיפך ממה שהם מבטיחים, כי לא רק שהם לא משפרים את ההישגים הלימודיים, הם גורמים לבעיות משמעת, לאלימות ולהתרחבות חסרת ההיגיון של מסגרות החינוך המיוחד בהן צומח באשמתנו דור אשר פשע, אלימות וסמים הם עובדות חיים עבורו. בינתיים, כל אזרח צריך להסתכל לעובדות בעיניים ולפעול בהתאם.

יום שישי, 25 במאי 2012

פלייליסט: טיפול פסיכיאטרי בילדים

מאי 2012 - הסמים הפסיכיאטריים אינם מסייעים, הם ממכרים, עם תופעות לוואי חמורות, ומביאים לנכות קשה למטופל. הסמים הפסיכיאטריים מנפחים את כיסי המטפלים והמאבחנים הפסיכיאטריים. הפתרון הוא טיפול בתרפיה, טיפול פסיכולוגי, ספורט, סדנאות ועוד. למה להתמסטל כל יום מחדש אם אפשר לטפל בעצמך לטווח ארוך טיפול טוב ואפקטיבי? אל תאמינו לפסיכיאטרים, הם רוצים רק "עכברי מעבדה" וכסף.
 ידיהן המלוכלכות של רשויות הרווחה המושחתות מעורבות בכל עניין בסחר בילדים וקשישים, גם כאשר מדובר בסימומם בסמים פסיכיאטריים בכפייה. על אף הביקורת הקשה ממשיכות רשויות הרווחה במעלליהן בסחר בילדים בשל ההון הרב שמקבלים הגורמים המעורבים עבור כל ילד: מטפלים ומאבחנים, פנימיות, אומנה ועוד.
הסמים הפסיכיאטרים אינם מרפאים, יש להם תופעות לוואי קשות, בלתי הפיכות, יכולות להופיע שנים לאחר הפסקת נטילת הסם. הסמים הפסיכיאטרים ממכרים, ויש להם תסמיני גמילה קשים מאוד.
תאוות בצע של פסיכיאטרים, חברות התרופות ומטפלים שונים היא המניע את הטיפול הפסיכאטרי, ההופך את האדם למעין חפץ שקל לתחזק אותו.

קישורים:

יום חמישי, 24 במאי 2012

אמא ברקת : "ריטלין הוא לא הפיתרון... ריטלין הוא הבעיה!!"

שר הרווחה והשירותים החברתיים משה כחלון - סחר בילדים באמצעות סמים פסיכיאטריים
משה כחלון - סחר בילדים באמצעות סמים פסיכיאטריים
מאי 2012 - ידיהן המלוכלכות של רשויות הרווחה המושחתות מעורבות בכל עניין בסחר בילדים וקשישים, גם כאשר מדובר בסימומם בסמים פסיכיאטריים בכפייה. על אף הביקורת הקשה ממשיכות רשויות הרווחה במעלליהן בסחר בילדים בשל ההון הרב שמקבלים הגורמים המעורבים עבור כל ילד: מטפלים ומאבחנים, פנימיות, אומנה ועוד.

אמא ברקת: "לאחר מלחמה עם הרווחה ובית הספר, נכנעתי ונתתי לבן שלי ריטלין... מהיום הראשון שנתתי לבן שלי ריטלין התחילו תופעות כמו כאבי בטן, חוסר שינה וחוסר תיאבון. לאחר שהשפעת הכדור פגה היה פקעת עצבים, אלים מילולית ופיזית, לא שולט בתנועות הגוף שלו, מתפרע ולא מקשיב. היום אני מתמודדת עם קריזים והתקפי זעם בעקבות הגמילה מריטלין... היום אני מוכנה להתמודד מול רשויות הרווחה ובתי הספר בלי פחד!!".

שלום אני ברקת אמא לילד בן 11 מתוק מדבש, חכם, אינטלגנטי, מלא מרץ ושמחת חיים, עם חיוך כובש שיכול להפיל כל אימא מהרגליים.
זה היה נכון עד לפני חצי שנה
אחרי מלחמה בייני לבין בית הספר והרווחה נכנעתי ונתתי לבן שלי ריטלין
לא הייתי מודעת לכך שריטלין נכלל בתוך סיווג הסם המסוכן
כיום אני יודעת את זה
ומהיום אני אעשה הכל.. אבל הכל כדי שהורים אחרים ידעו את הסיפור שלי ושל עוד הורים כמוני ויבינו שריטלין הוא לא הפיתרון... ריטלין הוא הבעיה!!
מהיום הראשון שנתתי לבן שלי ריטלין התחילו תופעות כמו כאבי בטן, חוסר שינה, חוסר תיאבון
לאחר שהשפעת הכדור פגה הילד היה פקעת עצבים, אלים מילולית ופיזית, לא שולט בתנועות הגוף שלו, מתפרע ולא מקשיב.
לפני הריטלין היה לי ילד יוצר
היינו יושבים שעות על יצירות אומנות.
כיום הבן שלי לא מעוניין לצייר אפילו קו ישר, גם שיעורי האומנות בבית הספר הפסיקו לעניין אותו.
הביטחון העצמי שלו ירד ל-0 והוא משוכנע שבלי הכדור הוא לא יצליח ללמוד!
כיום אני מתמודדת עם קריזים והתקפי זעם בעקבות הגמילה מרטלין
נכון להיום אני מוכנה להתמודד מול רשויות הרווחה ובתי הספר בלי פחד!!
את הילד שלי הם לא יתייגו!!
הבן שלי לא יקח סמים רק בכדי שלמורה בבית הספר יהיה קל יותר להעביר שיעור.
אני רוצה את הבן שלי בחזרה!!

קישורים

יום שישי, 18 במאי 2012

צמצום תכונות אנושיות ככלי לעשיית כסף - הונאות הפסיכיאטריה וחברות התרופות

הכתבה השראה: כולנו מופרעים , טלי שמיר , כלכליסט , אוגוסט 2009

המרירות היא מחלת נפש, טוענים פסיכיאטרים אמריקאים, ומעוררים דיון סוער על גבולות הנורמליות. למה הפסיכיאטרים המשפיעים בעולם מתעקשים להגדיר התנהגויות טבעיות כהפרעות נפשיות, וכמה כסף מרוויחות מזה חברות התרופות? הצצה אל תעשייה שיוצאת מדעתה

הכלכלה מתנדנדת, הפוליטיקה מעצבנת, הטלוויזיה מחורבנת, האנשים רעים ובאופן כללי החיים הם לא בדיוק ירח דבש. יש הרבה סיבות לכעוס, להיאנח ולהתמרמר. בכל רחבי העולם, מבוקר ועד ערב, אנשים מתמרמרים. אך אל דאגה - יש סיכוי טוב שבקרוב יימצא מרפא למגיפה. תחת השם העתידי "התמרמרות פוסט־טראומטית" יהיה אפשר לאתר את המרירים הראשיים, לאבחן אותם כחולי נפש, לטפל בהם ולתקוף אותם באמצעות תרופות.

מי שעתיד לתת את החותם הרשמי להפרעה הוא איגוד הפסיכיאטריה האמריקאי (APA), גוף רב־עוצמה שאחראי ל־DSM, "המדריך לאבחון וסטטיסטיקה של הפרעות הנפש". ה־DSM, התנ"ך של הפסיכאטריה ובמידה מסוימת גם של הפסיכולוגיה, משמש בכל העולם, כולל ישראל, אורים ותומים של האבחון הנפשי (לצד מדריך המחלות העולמי, ICD). גם מערכות הבריאות, החינוך, הביטוח, בתי הסוהר ובתי המשפט פונות אליו כשהן נדרשות לסוגיה הקשורה בבני אדם שמתנהגים בצורה לא מאוזנת.
ההכללה האפשרית של המרירות היא ברכה בעיני לא מעט מטפלים. "אני מריע לאיגוד הפסיכיאטרים האמריקאי על הסיכוי להכיר בהתמרמרות כהפרעה", אומר הפסיכולוג ד"ר סטיבן דיאמונד, מחבר הספר "כעס, שיגעון והשטני". "מרירות יכולה ללא ספק להיות פתולוגית ולהוביל להתנהגות הרסנית ואף אלימה. אבל זהו רק קצה הקרחון - הפסיכיאטריה והפסיכולוגיה עדיין לא הכירו במקום המרכזי של הכעס, המרירות והעוינות בסבל האנושי". מנגד, יש לא מעט אנשים שהמרירות מעוררת בהם מרירות. יש הרואים בשיווק המחלה החדשה עוד ניסיון להשטחת הנפש האנושית וניפוח רווחי חברות התרופות. אחד המתנגדים הנחרצים הוא פרופ' ריצ'ארד ליין מאוניברסיטת נורת'ווסטרן בשיקגו. "אחרי שמונה שנים של שלטון בוש יש הרבה סיבות להיות ממורמר. אבל לראות בזה מחלת נפש זה כמעט מעליב", כתב במאמר חריף נגד היוזמה.

איך נולד התנ"ך של הפרעות הנפש


אור קטן שבוקע מתוהו ובוהו גדול
דיונים כאלה מתלהטים בכל פעם שמתקרבת יציאה של גרסה חדשה ומשופרת של ה־DSM. בימים אלו, מאחורי דלתיים סגורות בארלינגטון, וירג'יניה, מתכנס הצוות האחראי על אופיה של הגרסה החמישית, שתראה אור ב־2012 (IV־DSM ראה אור ב־1994, ועודכן ב־2000). המומחים מתדיינים שם על הצעות להפרעות נפש חדשות, ולצד המרירות שוקלים להוסיף למדריך גם התמכרות לשופינג, אפתיה, גלישה מוגזמת באינטרנט ועודף פעילות מינית.
למרות המסורת, נראה שהוויכוחים סביב אופי ה־DSM סוערים הפעם יותר מתמיד. שניים מהכותבים הקודמים של המדריך, ד"ר רוברט ספיצר וד"ר אלן פרנסס, אף פרסמו מכתב פתוח ובו טענו שהמדריך המהולל עומד בפני "אסון לא מכוון". לטענתם, מחסור בשקיפות ובפיקוח על תהליך הכתיבה עלול להוליד עוד עשרות מיליוני "חולים" חדשים. דוגמה לכך הופיעה במאמר שפרסם פרנסס לאחרונה, שבו טען שייתכן כי מה שנראה כעלייה עצומה במספר האוטיסטים בעולם הוא בעצם תוצר של שינוי קטן בקריטריונים לאבחון המחלה.

מולם ניצב ראש הצוות ד"ר דיוויד קפ'פר, שמרגיע ומבטיח שצוות ה־DSM דווקא משכלל את הקריטריונים לאבחון. "תהליך העבודה שלהם הוא הגלוי והשקוף ביותר בכל ההיסטוריה של המדריך", אמר ל"כלכליסט".

כריסטופר ליין
זהו ויכוח רווי ביורוקרטיה ועובדות משעממות שעשוי לבלבל את הקורא הלא מקצועי - ובצדק. מאחורי הקלעים פועלים מגוון כוחות כלכליים (כמו חברות תרופות) ואישיים (ענייני אגו ויוקרה), וקשה לדעת מי בדיוק מושך בחוטים ובאיזה אופן. נראה שכדי לעמוד על מהות התסבוכת עדיף לפנות למישהו חיצוני, למשל אל כריסטופר ליין. ליין (43), רוב הזמן פרופסור בריטי לספרות ומומחה לתקופה הוויקטוריאנית, ביקש לפני כמה שנים לחקור את הכעס במאה ה־19, ומצא את עצמו מנסה להבין את אינפלציית הכדורים הפסיכיאטריים בקרב הסטודנטים שלו. הוא התחיל לחפור בנושא והיה האדם הראשון שקיבל גישה למסמכים שמתעדים את דיוני ועדות ה־DSM בשנים 1990–1973. הממצאים המטרידים שגילה כונסו ברב־המכר עטור השבחים "ביישנות: איך נהפכה התנהגות נורמלית למחלה" (2007). הספר של ליין עוסק בכניסתה של הביישנות (בעגה המקצועית - חרדה או פוביה חברתית, ובסך הכל שבע מחלות עם שמות דומים) למדריך הפרעות הנפש בשנות השמונים. על הדרך הוא גם חושף את הקרביים המביכים למדי של הגוף הפסיכיאטרי החזק בעולם.
"אנשים רואים ב־DSM כתב קודש", אומר ליין ל"כלכליסט", "אבל כשאתה מסתכל על המסמכים מאחורי הקלעים אתה נדהם: איך הדיונים הכאוטיים הללו יצרו טקסט שאנשים לוקחים ברצינות? גם האנשים שישבו בוועדה מודים שהם הסתמכו על מחקר צר מאוד ומבולגן. החלטות התקבלו שם על סמך מי שצועק הכי חזק. הם פועלים בסודיות, יושבים כמעט רק עם עצמם ואחרי שלוש שנים אומרים: 'טה דם! הנה זה'. זה כמעט סוריאליסטי. אם אתה חושב על זה יותר מדי אתה נעשה פרנואידי. אבל אני לא פרנואיד. אני פשוט חקרתי את מה שקרה שם".
מה למשל קרה שם?
"בוועדת ה־DSM השלישי, למשל, כל האנשים היו מהגישה הנוירו־פסיכיאטרית (שקושרת את הבעיות הנפשיות לביולוגיה של המוח - ט"ש). זה בסדר, אבל לא היה שום איזון עם גישות אחרות בפסיכיאטריה. רק אחרי ארבע שנים הם שמו לב לזה שהם לבד, ולקחו מישהו מגישה פסיכואנליטית כעלה תאנה. הוא התפטר אחרי זמן קצר והסביר: 'צפיתי מהצד בדיונים הללו, אם להכניס למדריך את הפחד מלאכול לבד במסעדות או ללכלך את העניבה, והרגשתי כמו אליס בארץ הפלאות'".
העדויות של דיוויד שפר, פסיכיאטר בריטי שהשתתף בדיוני ה־DSM השלישי, דומות. "בישיבות האלה, של לכאורה מומחים ויועצים, אנשים היו קמים ויושבים וזזים וצועקים", אמר בראיון ל"ניו יורקר". "בוב (רוברט ספיצר, יו"ר הוועדה דאז) היה עסוק מדי בלהקליד הערות מכדי לנהל את הישיבה בצורה מסודרת". לגבי האופן שבו התקבלו ההחלטות הסופיות אמר שפר: "בטח היו לו אילו קריטריונים פנימיים, אבל אני לא ממש יודע מה הם היו".

כמה הפרעות אפשר להמציא בכלל

האח הגדול קובע מהם חיים נורמליים
אותו בוב ספיצר, שנחשב לאדריכל ה־DSM ולאחד הפסיכיאטרים המשפיעים במאה ה־20, הוא האיש שהפך את המדריך לאימפריה. כשספיצר התחיל לנהל את הוועדה ב־1974, ה־DSM היה חוברת של כמאה עמודים עם 182 הפרעות, שנמכרה בעיקר למוסדות בריאות גדולים. תחת ניצוחו של ספיצר (שאגב, סבור שבאמצעות טיפול אפשר לשנות גם נטייה מינית) נהפך המדריך לספר בן כ־900 עמודים עם כמעט 300 מחלות נפש, שנמכר במאות מיליוני עותקים בכל העולם תמורת כ־90 דולר. "מדובר בייצור של כ־150 הפרעות חדשות ב־24 שנים", מדגיש ליין, "זה משהו שלא נראה כמותו ברפואה מאז שחר ההיסטוריה".

ספיצר, כמובן, לא עשה את כל זה לבד. הוא היה צריך רוח גבית - ורוח התקופה התאימה. שנות השבעים התאפיינו בהפניית עורף לזרם ששלט אז בפסיכולוגיה, הפסיכואנליזה הפרוידיאנית, לטובת חזרה לפסיכולוגיה ביולוגית. הריאקציה הגיעה לשיאה בשנות התשעים, כשפרוזק נתפס בה כ"ניתוח קוסמטי קטן לנפש". המהפך הצליח כל כך, שהיום קשה למצוא פסיכיאטר או פסיכולוג מיינסטרימי שמודה שהוא מסכים עם פרויד בלי להתנצל על כך חמש פעמים. ספר שראה אור החודש, "מרשמים לנפש" מאת ג'ואל פריס, טוען שהממסד הפסיכיאטרי כל כך מרוכז היום בתרופות עד שטיפול בדיבור נהפך למתכון להתאבדות מקצועית.
השפעתו של ה־DSM אינה נעצרת בקליניקה. לטענת רבים היא שולחת זרועות אל כל חלקי החברה המערבית ויוצרת חברה הומוגנית וצייתנית. "מתקפה על הנורמליות", קורא לזה ליין, ומרחיב: "הגבולות של הנורמליות מצטמצמים הרבה מעבר למה שאנשים מתארים לעצמם. ה־DSM רומז כמה חברים רצוי שיהיו לך, באיזה חלק של העיר אתה אמור לעבוד, באיזה תדירות תעשה סקס ואפילו איזה סוג של סקס. הרעיון שלהם לגבי מה זה אדם או אזרח הוא מאוד מנרמל ומאוד שמרני. זה מעין אח גדול".

איפה הגבול בין נורמלי למופרע

תלוי על מה חברת הביטוח מוכנה לשלם
המאמץ לכנס את כולם להגדרה צרה של נורמליות, אומר ליין, לוקח תכונות שפעם נחשבו טבעיות וסבירות לחלוטין, והופך אותן לפתולוגיות. "תרבויות קודמות היו יותר סבלניות מאתנו לטווח של רגשות אנושיים ופחות פחדו מהם. יש כמה דוגמאות שחקרתי, למשל העובדה שביישנות נחשבה עד לפני כמה עשורים לתכונה טובה - או לפחות לא רעה - ונקשרה בצניעות ובהתבוננות עצמית.

דוגמה נוספת היא המיזנטרופים, שנהגו להתבודד כי נמאס להם מהחברה. מאז תקופת יוון ועד תחילת המאה ה־19 העריצו את המיזנטרופים על היכולת המצפונית והכישרון שלהם לבקר את החברה ולראות אותה מבחוץ, הם שימשו מעין סמן אזהרה מפני טיפשות ושחיתות. זו היתה תפיסה מאוד פופולרית. היום קוראים לזה 'הפרעת אישיות נמנעת' ומטפלים בזה באמצעות כדורים. הצמצום של התכונות האנושיות לכדי כימיקלים במוח יוצר אפקט אדיר של השטחה".
על אף הביקורת החריפה, ליין לא חושב שהכוונות של כותבי ה־DSM רעות או שהם מתכוונים להגיד שכולנו מטורפים. העניין הוא שאופן הניסוח של המדריך אינו מאפשר לסמן בבירור את הגבול בין הפרעת אישיות לבין סתם אישיות. "השפה שהם משתמשים בה היא כל כך יומיומית וההפרעות בה כל כך נפוצות - כמו רעד בידיים כשאתה כותב צ'ק או הימנעות משירותים ציבוריים - שאתה לא יכול להגביל את זה רק לאנשים שבאמת סובלים מהפרעה כרונית", הוא אומר, "בעדכון שיצא ב־1994 הם הוסיפו פחד מלדבר מול קהל או חשש להביך את עצמך בציבור לרשימת הסימפטומים של החרדה החברתית. מי לא מרגיש ככה לפעמים? כך שיש פער מאוד מטריד בין מה שהם רואים כמשימה שלהם - לעזור לאנשים סובלים, דבר שאני תומך בו - לבין מה שקורה בפועל. חייבת להיות דרך להגדיר חולי נפש בלי לגרור איתם למטה חצי מהאוכלוסייה".
התגובה לביקורת של ליין עוברת כבר לרמה האישית. "לאנשים חסרי ניסיון קליני, כמו פרופ' ליין, אין באמת הבנה ריאליסטית של מה זה 'נורמלי'", אומר ד"ר דיאמונד ל"כלכליסט". "ה־DSM דווקא מבחין בין סתם רגשות נורמליים לפתולוגיה באמצעות קריטריון שאומר שפתולוגיה פוגמת בתפקוד היומיומי. נכון, האבחון הפסיכיאטרי לא מושלם והוא רגיש למניפולציות, ובגלל הדרישות של חברות הביטוח הרפואי להוכיח שהטיפולים הכרחיים, המטפלים נאלצים להגזים באבחונים. אבל האם אלו שמתנגדים לאבחון הפסיכיאטרי היו מעדיפים שאנשים שמוגדרים היום כסכיזופרניים היו נחשבים לאחוזי דיבוק שטני? זה היה המצב בעבר הלא מאוד רחוק. אבחון המחלות הוא שלב בדרך לטיפול. מתן שם לתופעה הוא בעצם מתן משמעות לסבל, שלפני כן היה חסר משמעות. לחשוב שלא צריך לאבחן מקרים כאלה זה נאיבי ומסוכן".

איך יוצרים מגיפה

קמפיין חזק לקהל יעד ענקי שווה 2 מיליארד דולר
דיאמונד מזכיר, כמעט בדרך אגב, את אחריותן של חברות הביטוח לאבחון היתר הפסיכיאטרי. בכך הוא חושף צלע אחת בשילוש הקודש של ה־DSM, חברות הביטוח וחברות התרופות. חברות הביטוח דורשות אבחון DSM כדי להחזיר הוצאות, וחברות התרופות עטות על כל אבחנה חדשה כנשרים על נבלות בשדה פתוח. אחרי הכל, זה שוק אדיר שקשה להתעלם ממנו: ב־2005, יותר מ־67 מיליון אמריקאים נטלו תרופות אנטי־דיכאוניות - כמעט חמישית מהמדינה. לפי מחקרים שונים מגלגל השוק העולמי 15–20 מיליארד דולר בשנה, ו־70% מהמחזור הזה הוא בארה"ב. בישראל מדברים מחקרים על כך שכ־10% מהאזרחים הבוגרים בולעים כדורים לאיזון מצב הרוח.
חברות מסחריות דוחפות תרופות פסיכיאטריות לא מהיום. ליין חוזר בספרו להתחלה, בשנות החמישים, אז שיווקה חברת מרק בהתלהבות סמי הרגעה. הגל הגדול האחרון בתחום החל בסוף שנות התשעים, כשחברת התרופות גלקסו־סמית־קליין זיהתה את הפוטנציאל שבשבע הפרעות הביישנות החדשות והתחילה לשווק מרפא לבעיה: את סרוקסט (פקסיל), תרופה ישנה עם תופעות לוואי מדאיגות. מיד אחרי שקיבלו את אישור ה־FDA הם כיסו אוטובוסים ברחבי ארצות הברית בפוסטרים שנושאים את הסלוגן "דמיין שאתה אלרגי לאנשים", ותחתיו גבר נאה ורגיש שבוהה בכוס התה שלו. "ההזדמנות אדירה", כתבו מנהלי החברה במסמך שליין מצטט, "כ־90 מיליון מבוגרים בצפון אמריקה ובאירופה סובלים מזה בכל רגע נתון".
האסטרטגיה עבדה כמו קסם - ב־2001 סרוקסט היתה התרופה האנטי־דיכאונית הנמכרת ביותר בארה"ב (יותר מפרוזק), עם הכנסה שנתית של יותר מ־2 מיליארד דולר וכ־5,000 חולים חדשים מדי יום. המניה של גלקסו־סמית־קליין הרקיעה לשחקים. "לפני שמונה שנים נהפכו החרדה החברתית ודומותיה לדיאגנוזה השלישית בהיקפה, אחרי דיכאון ואלכוהוליזם", אומר ליין, "זה הישג אדיר, בהתחשב בעובדה שזו הפרעה שבכלל לא היתה קיימת לפני סוף שנות השמונים".

מה עושות חברות התרופות

מסכת של ניגודי עניינים ותופעות לוואי
הקשר עם חברות התרופות מתחיל הרבה לפני הקמפיינים. מאמר שהתפרסם לאחרונה בכתב העת "Psychiatric times" מצביע על הבעייתיות בכך ששני שלישים מ־27 החברים בוועדת ה־DSM עבדו בעבר באופן ישיר עם חברות תרופות. "לעתים קרובות הפסיכיאטרים בוועדה מרגישים מחויבים לחברות התרופות, מתוקף מימון המחקרים שלהם ומשום שהן המקור לחלק גדול ממשכורותיהם", מרחיב ליין, "כך שהם לא ינשכו את היד שמאכילה אותם. בפסיכיאטריה אין כמעט מצב של חוסר ניגוד אינטרסים. רוב הפסיכיאטרים שעוסקים במחקר מקבלים את הכסף שלהם מחברות התרופות. למעשה, כששאלתי את החוקרים פה באוניברסיטה שעזרו לי בכתיבת הספר איך אני יכול להודות להם, הם אמרו 'רק אל תזכיר את השם שלנו בשום מקום, אנחנו צריכים להמשיך לעבוד עם החברות האלה'".
מכיוון שחברות התרופות הן לרוב אלו שמממנות את המחקרים, הן גם יכולות להעלות את קרנם של המוצרים שלהן ולנכש תוצאות שליליות. מאמר שפורסם לאחרונה ב"ניו אינגלנד ז'ורנל אוף מדיסן", מכתבי העת המובילים לרפואה בעולם, תומך בטענה הזו. לפי המאמר, 31% מתוצאות המחקרים על תרופות אנטי־דיכאוניות אינם מגיעים לידי פרסום. "החברות לא מעוניינות לפרסם תוצאות שמאירות באור לא חיובי את המוצר שלהן", טוען ליין, "התוצאות האלה מונחות באיזו מגירה נעולה, ואנחנו פשוט לעולם לא נדע אותן".
 סטיבן דיאמונד
ובכל זאת, בשנים האחרונות המגמה משתנה, כפי שהוכיח מקרה הסרוקסט. תופעות הלוואי שהחברה טרחה להצניע הגיעו לכותרות ראשיות, וב־2004 נתבעה גלקסו־סמית־קליין על הונאת הציבור; התביעה הסתיימה בהסדר שבו שילמה החברה 900 אלף דולר (שבריר מהרווחים שלה על התרופה). החברה גם נאלצה להודות בפומבי שהכדורים הנחמדים שלה, שנמכרו לאמריקאים כמו דונאטס טריים, עשויים לגרום לחרדה, כאבי ראש, רעד, בלבול, שלשול, בחילה, הקאה והזעה ולפעמים אפילו להזיות קשות ותרדמת. אה, כן - וכמו יתר הכדורים אנטי־דיכאוניים שמעלים את רמת הסרוטונין (כולל פרוזק וציפרלקס), הסרוקסט עשוי להוביל למחשבות אובדניות. כך שלעתים לא רחוקות, לצד ההקלה שמציעות התרופות, פגיעתן גם עולה על התועלת.
עכשיו, כשתופעות הלוואי של התרופות האנטי־דיכאוניות יצאו מהארון וכשרבות מהן סיימו את תקופת הפטנט שלהן, ליין חושד שחברות התרופות התחילו לדחוף לכיוון אבחונים שדורשים תרופות אנטי־פסיכוטיות ("אבל אני עוד לא יכול להוכיח את זה", הוא מודה).

במקביל, יכול להיות שכל ההגמוניה הפסיכיאטרית רועדת, והגישה הביו־פסיכיאטרית נכנסת לתקופת הדמדומים שלה. "מחקרים חדשים מראים שההסברים הקושרים את ההפרעות לסרוטונין במוח פשוט לא נכונים - יש הרבה דיכאוניים עם סרוטונין גבוה ואנשים עם סרוטונין נמוך שלא סובלים מדיכאון", אומר ליין, ובעניין זה אפילו דיאמונד מסכים: "מצער שהפסיכיאטריה פנתה לגישה הביולוגית, שרואה את כל ההסברים בחוסר איזון כימי שאפשר לאזן באמצעות תרופות. יש הרבה תיאוריות שמסבירות סכיזופרניה, חרדה, דיכאון ועוד, אבל אף אחת מהן לא הוכחה באופן חד־משמעי".


"בעולם האקדמי נגמר הרומן עם התרופות", טוען ליין לסיכום, "זה פשוט לא מוכיח את עצמו מדעית. חבל שתרבותית עדיין לא מבינים את זה". 

קישורים

יום רביעי, 16 במאי 2012

ועדות פסיכיאטריות לאשפוז בכפייה - התפיסה הטוטליטרית של שופט העליון חנן מלצר

שופט עליון חנן מלצר - גוזר על האזרחים להיות תלויים בוועדות פנימיות, פקידות סעד, שהן הפוסקות העליונות ואין מאחוריהן ולא כלום
חנן מלצר - חזרה לימי הביניים
מאי 2012 - בהחלטת העליון 8000/07 כתב השופט חנן מלצר פסק דין ארוך שעניינו בהארכת אשפוז כפוי לאדם ע"פ החלטת ועדה פסיכיאטרית, מלצר החזיר התיק להחלטת הוועדה הפסיכיאטרית שהוא רואה בה סמכות מקצועית עליונה שלא ניתן לערער עליה. בפסק הדין מרחיב מלצר על אופן התנהלות ההליך השיפוטי כפי שהוא רואה לתפיסתו בעניין ועדה סטטוטורית כדוגמת ועדה פסיכיאטרית.

מלצר מנסה למכור בפסק דינו מודל לפיו ועדה פסיכיאטרית היא סטטוטורית ועליונה בהחלטותיה המקצועיות, פועלת כבית משפט מנהלי, ובית משפט מחוזי כערכאת ערעור ידון בעניינים טכניים בלבד כגון פגם בהליך, או בהכרעה הרפואית. תפיסתו של מלצר כפי שניסח בסיכום דבריו בסעיף 42.ג "הביקורת השיפוטית שמפעיל בית המשפט המחוזי על היבטי עבודתה של הוועדה, שבמסגרתם נדרשת הוועדה למומחיותה הרפואית – ראוי שתהיה מסויגת בהיקפה ובעומקה. אף כאשר בית המשפט המחוזי גורס, חרף האמור, כי נפל פגם חמור בהליך קבלת הממצא הרפואי, או בהכרעה הרפואית, הרי שככל שהדבר מתאפשר בנסיבות – על בית המשפט להעדיף את הסעד של החזרת הדיון בסוגיה לעיון הוועדה הרפואית בצירוף הוראות לתיקון הפגם, על פני סעד של הצהרה על בטלותה של ההחלטה".


תפיסתו הדורסנית של מלצר נגד האזרחים בעיקר למוחלשים בחברה בניגוד לחוק אינה חדשה, היא מיושמת מזה מספר שנים הלכה למעשה ולא רק בוועדות פסיכיאטריות אלא גם בוועדות החלטה של משרד הרווחה ובוועדות ערר בביטוח לאומי. הלכה למעשה הוועדות השונות שהפכו להיות סטטוטוריות אינן מחויבות לדיני ראיות, סדרי דין, כפי שמחויב בית משפט מנהלי, מאידך בתי המשפט בד"כ מקבלים החלטות ועדות אלו כסוף פסוק. בתי משפט לענייני משפחה ובתי משפט לנוער אימצו גישה דורסנית זאת גם למוצא פיהם של פקידי הסעד ורואים בהם כסמכות סטטוטורית עובדי קודש הקובעים את גורל האזרחים שנקרו בפניהם.

בפועל נוצרה מערכת דורסנית ואפלה שאינה כפופה לדיני ראיות וסדרי דין הקובעת גורלו של אזרח הנקרה בדרכה ולא ניתן לערער עליה בשום צורה.

שופט העליון חנן מלצר מוכר פיקציה, תיאוריה ללא כיסוי בחוק, הפוגעת קשות באזרחים, והם היחידים המופסדים ממנה ללא יכולת להגן על עצמם מהרשויות:

1. מלצר מתבסס על רעיון שגוי מיסודו וכותב כי "יש, לדעתי, לראות בוועדה הפסיכיאטרית גוף הכפוף לכללי המשפט המנהלי, לרבות אותם כללים המגדירים את אופי התשתית העובדתית שעליה צריכה להתבסס ההחלטה המנהלית (השוו: ביין, בעמ' 411). על כללים אלה אעמוד להלן" (סעיף 31) - טענה זאת אינה נכונה מבחינה חוקית וכן מבחינה נורמטיבית. חוק חולי הנפש סעיף 25 קובע כי "על ועדה פסיכיאטרית יחולו הוראות סעיפים 8 עד 11 ו-27 (ב) לחוק ועדות חקירה" כלומר אינם מחויבים לדיני ראיות וסדרי דין שהם עקרונות בסיסיים לניהול כל משפט. ועדות אלו גם אינן פומביות אינן מפרסמות החלטותיהן ואינן חשופות לביקורת הציבורית.
מעשית וועדות פסיכיאטריות, החלטה של הרווחה, ערר של ביטוח לאומי, אינן מתייחסות לראיות, סדרי דין, פומביות, ואף ועדה לא תיטול על עצמה לעמוד בכללי המשפט במנהלי.

2. מלצר דורש מבית משפט מחוזי לצמצם את תחום השיפוט שלו בניגוד לחוק. חוק חולי הנפש סעיף 29 א קובע: "החולה, קרובו וכן היועץ המשפטי לממשלה רשאים לערער על החלטה של ועדה פסיכיאטרית בפני בית המשפט המחוזי, בשבתו כדן יחיד; הערעור יוגש בתוך ארבעים וחמישה ימים מהמועד שבו נמסרה לחולה". כלומר ניתן לערער על כל דבר בחוק האמור ללא הגבלה למעט שתוגש תוף 45 יום.
לעומת זאת מלצר מגביל את השיפוט בדבריו כי (סעיף 42.א): "הביקורת השיפוטית שמפעיל בית המשפט המחוזי על היבטי עבודתה של הוועדה, שבמסגרתם נדרשת הוועדה למומחיותה הרפואית – ראוי שתהיה מסויגת בהיקפה ובעומקה". מלצר דורש משופטי הערכאה מעל הוועדה לדון בפרטים טכניים בלבד כגון "פגם חמור בהליך קבלת הממצא הרפואי".

 מלצר גוזר על האזרחים להיות תלויים בוועדות פנימיות, פקידות סעד, שהן הפוסקות העליונות ואין מאחוריהן ולא כלום. כמו במדינה טוטליטרית. על עוול שנעשה לאזרח, הוא יכול לערער רק בפני מי שעשה לו את העוול. למרבה הכאב בתי המשפט פועלים ע"פ הנורמה הפסולה ה"מלצרית" מזה שנים וגזרו עוול לכל החיים לאזרחים ומשפחות רבות מאוד.

שופט עליון חנן מלצר עבריין תנועה מסוכן מאוד

דוגמאות:

1. ספטמבר 2011 -בג"צ 4613/11- מדובר באמא אשר ילדיה הוצאו מחזקתה לפני כ- 3 שנים מאחר ופקידת הסעד מלשכת הרווחה גבעתיים (לימים נתברר כי שיקרה בבית משפט נגד האמא) הייתה "סבורה" כי הילדים בסיכון. האמא אינה רואה את ילדיה מזה כ- 3 שנים למרות שהינה אשה עובדת, נורמטיבית, ללא רבב, וזאת בעקבות הליכים ביורוקרטיים בבית משפט לענייני משפחה. - בג"צ בראשות השופטים מרים נאור, אסתר חיות, וחנן מלצר דחו את העתירה והחזירו את העניין לבית משפט לענייני משפחה המשמש חותמת גומי לפקידת הסעד. בג"צ לא התייחס כלל לעובדות ולנימוקים בעתירה ובכך גזר על האמא עוול ובתלות בפקידת הסעד שהיא המשגיחה, המדווחת, המטפלת והפוסקת.

2. אפריל 2012 - זוג קשישים  פנה לנשיאת בית דין לעבודה אורלי סלע לערער על החלטת ועדת הערר של הביטוח הלאומי. השופטת ענתה למערערים: "תפקידי הוא לא לקבוע אם בעלך מצוי במצב סיעודי, הסבירה השופטת. זו שאלה עובדתית. בזה עוסקת הוועדה. מה שהיא קובעת, אלה דברי אלוהים חיים. אי אפשר לערער עליהם. תפקידי הוא אחר לחלוטין: אם הוועדה הייתה קובעת שבעלך במצב סיעודי, הייתי צריכה לפתוח את החוק, לראות שכתוב שם: "קשיש המצוי במצב סיעודי זכאי לגמלת סיעוד" והייתי קובעת שבעלך זכאי לגמלה" ובכך סתמה את הגולל על אפשרות לסייע לבעלי מוגבלויות רבים. האם ניתן  לערער על העוול של ועדות הערר? מצער ומקומם ככל שזה ישמע - זה בלתי אפשרי.

3.  נובמבר 2006 - שמואל בוקובסקי ממנה אפוטרופוס לאישה מבלי שראה אותה או התייחס לטיעונים שכנגד. שמואל בוקובסקי שימש חותמת גומי של פקידת הסעד שירה שביט אורגד ועו"ס נעמי הלימי - בוקובסקי פתח החלטתו ב"משפט חותמת הגומי" הידוע: "לאחר ששמעתי את כל הצדדים ועיינתי בכל החומר שהונח בפני לרבות בתסקיר פקה"ס מיום 9/11/06 אני מאמץ את ההמלצות בתסקיר". בוקובסקי כאמור שימש חותמת גומי של פקידת הסעד תוך אטימות לראיות שהוצגו בפניו. יצוין כי התסקיר נכתב ברשלנות ללא ניסיון לאמת או להפריך טענות שקריות שנכתבו בו ע"י פקידת הסעד שירה שביט אורגד ועו"ס נעמי הלימי. משימת "שמרטף" מזיקה וחסרת תועלת ביוזמת שמואל בוקובסקי - בוקובסקי הטיל בהחלטתו (לאחר קבלת התסקיר) את משימת השמרטף על פקידת הסעד שירה שביט אורגד, להכריע בכל מחלוקת בין בעלי הדין בעניין הסדרי הראייה. משימת שמרטף זאת הוסיפה סכסוכים נוספים, ותכתובת שיקרית של פקידת הסעד שירה שביט אורגד ועו"ס נעמי הלימי לבית המשפט.

סוף דבר
 התפיסה ה"מלצרית" המעניקה לוועדות "מקצועיות" סמכויות שלא ניתן לערער עליהם היא בניגוד לחוק, חוקי יסוד, וההיגיון, משמשת קרקע פוריה לשחיתות, סחר בילדים ובני אדם, והופכת את השופטים בערכאות השונות ל"ראש קטן" מעין "חותמת גומי" של ועדות ופקידי ממשל בעניינים הקשורים בכבוד האדם, וענייני נפשות. קרבנותיה של התפיסה המלצרית הם בעיקר אזרחים מוחלשים הנזקקים לביטוח לאומי או שהרווחה והפסיכיאטריה נקרתה בדרכם. יש לדחות ולהוקיע את התפיסה המלצרית ולחשוף את העוול שהיא גורמת לאזרחים.

קישורים:

יום שני, 14 במאי 2012

פסיכיאטריה: כדור בראש לפסיכולוגיה - מאמר מאת אדם פורת

בשנים האחרונות אנו עדים לדומיננטיות גוברת והולכת של שיטות טיפול פסיכיאטריות - תרופתיות לטיפול בקשיים נפשיים. האם פסיכולוגיה תהפוך להיות נחלת העבר?
מקור - עמותת מגן לזכויות אנוש

ענף הפסיכולוגיה מורכב מזרמים רבים, וניתן להתווכח על יעילות זרם זה או אחר. אולם הבסיס לפסיכולוגיה, החידוש החשוב של אבי הפסיכואנליזה זיגמוינד פרויד, הינו זה: ניתן לעזור לאדם בעזרת שיחה, ע"י כך שגורמים לו להתבונן במאורעות משמעותיים בחייו. באופן זה האדם יכול לפתור קונפליקטים בעברו, וכך להגדיל את יכולתו בהווה לחיות חיים מאושרים יותר, מלאים יותר, עם ביטחון עצמי רב יותר.
בזכות זימוינד פרויד והעוסקים בפסיכולוגיה, רעיון זה הינו כמעט מובן מאליו כיום. זהו רעיון הומאני, המניח כי האדם רוצה ויכול להשתפר; ובעזרת תקשורת עם אדם אחר, הוא מסוגל לפתור קונפליקטים רגשיים וליצור לעצמו חיים טובים יותר.
אולם כיום, עם הדומיננטיות ההולכת וגוברת של שיטות טיפול פסיכיאטריות-תרופתיות, רעיון זה הולך ונהיה נחלת העבר.
מה למעשה אומרים לנו הפסיכיאטרים? שהאדם הינו תוצאה של תהליכים כימיים בלבד. "אתה חולה. קח כדור שישפיע לך על המוח, ומצבך ישתפר" (כמובן הם לא יגידו שהכדורים לא ירפאו. ושיש להם תופעות לוואי חריפות ביותר. ושלמעשה אין מדובר במחלה גופנית).
כיום טיפולים תרופתיים נמצאים בתחרות מול טיפולים פסיכולוגיים. אך האם זו תחרות הוגנת? ממש לא. טיפול תרופתי הוא הרבה יותר זול. וחברות התרופות המרוויחות ממנו מבטיחות, בעזרת לוביסטים והטבות כספיות, שזו תהיה האופציה המועדפת.
מי יממן שעות טיפול כאשר אפשר לתת כדור?
בימים אלו משרד הבריאות מקדם את הרפורמה בבריאות הנפש, לפיה האחריות לבריאות הנפש תועבר מהמדינה לקופות החולים. הפסיכולוגים מתנגדים למהלך זה, ובצדק. קופות החולים, משיקולים כלכליים, יעדיפו טיפול תרופתי על פני טיפול פסיכולוגי. זו תהיה מכת מחץ נוספת לעוסקים בפסיכולוגיה.
ואולי זה מגיע לפסיכולוגים. כמה מהם ראית שיוצאים בגלוי נגד השימוש ההולך וגובר בכדורים פסיכיאטריים? כמה מהם מיידעים אותנו על תופעות הלוואי של הכדורים? שהשימוש בכדורים רק מסתיר את הבעיות האמיתיות?
ניתן למצוא דעות הגורסות כי שילוב של טיפול פסיכולוגי עם טיפול תרופתי הוא המועיל ביותר. האומנם? האם אדם הנמצא תחת השפעה כימית על מחשבותיו ורגשותיו נמצא בעמדה טובה לבחון את חייו וכיצד חש והרגיש בעברו? האם הוא יוכל להזדהות עם רגשותיו בעבר – לפני שהתחיל לקחת את הכדורים? האם יוכל להתמודד עם רגשותיו בהווה?
לאחר תקופה ארוכה של צריכת תרופות פסיכיאטריות, גוף האדם מסתגל אליהן, והאדם מתנתק מרגשותיו האמיתיים במידה כה רבה עד כי טיפול פסיכולוגי נהיה בלתי אפשרי בעליל.
למעשה טיפול פסיכיאטרי לא רק מתחרה בטיפול פסיכולוגי, אלא למעשה מנוגד לו ומונע את הצלחתו.
על פסיכולוגים להשמיע את קולם באופן ברור ולהילחם על מקצועם, לפני שייעלמו מן העולם.

מאת אדם פורת, מתנדב בעמותת מגן לזכויות אנוש – החוקרת וחושפת הפרות זכויות אדם בידי פסיכיאטרים.

יום רביעי, 9 במאי 2012

מגיפת הריטלין: במקום להילחם על הילדים – מסממים אותם

המאמר מגיפת הריטלין: במקום להילחם על הילדים – מסממים אותם , אסף אוזן , נענע , נובמבר 2011

כשמרגילים ילד קטן לבלוע כדור בכל פעם שקשה, מעבירים אותו שיעור מסוכן בהתמודדות עם בעיות. ריטלין הוא אולי הפתרון הקל לבעיות קשב וריכוז, אבל הדרך הנכונה היא עבודה צמודה, אינטנסיבית וממושכת. ואולי חלק מהבעיה נעוץ בכלל בשיטות הלימוד?

אפשר להכריז בגאווה: הריטלין הוא גז המזגנים של שנת תשע"ב במערכת החינוך. אפשר להסניף אותו, לבלוע בקפסולות, או להדביק על הכתף. אמנם תלמיד בן שש עדיין לא יכול לרכוש אותו לבד בפיצוצייה הקרובה, אבל ההורים יכולים לספק אותו לילדיהם בקלות, אולי בקלות רבה מדי.

הריטלין נכנס לקונצנזוס חזק כל כך, עד כדי כך שלעתים המתנגדים קולם נאלם, ואיתם גם השיטות האחרות לטיפול בהפרעות קשב וריכוז.כמאה אלף תלמידים מאובחנים מדי שנה כבעלי הפרעות קשב וריכוז. שליש מהם מטופלים בריטלין, תרופת הפלא שבעיקר מסייעת למורה להחזיר את השקט לכיתה.

האופנה הנרקוטית בקרב ילדים במערכת החינוך מדאיגה ובעיקר מקוממת. לא בגלל העובדה שהתלמיד צורך ריטלין, אלא מפני שלא מספיק נלחמים עליו, בקלות רבה מדי מאבחנים הפרעת קשב וריכוז.במקום שהתלמיד יעבור תהליך, אולי מעט איטי וארוך, אבל מתבקש, שאותו אמורים ללוות ההורים, אנשי מקצוע וצוות בית הספר, שוב ושוב הכול מסתכם בגלולה, שהיא הפתרון הקל והמידי.

הורים המסכימים לתת לילדיהם בני הארבע והשש ריטלין, בעצם נותנים להם תרופה הרשומה בישראל תחת פקודת הסמים המסוכנים. נכון, יש מחקרים ויש המלצות של איגודי הרופאים, אבל לא ברור איך נולדה המאסה הקריטית הזאת. בוועדת חינוך שנערכה בנושא עלה ש-30 אלף תלמידים בישראל זקוקים לסמים - אהה סליחה, לריטלין - כדי ללמוד, מה גם שהשפעת הריטלין נמשכת ארבע שעות, למרות שיום לימודים בכיתה א' למשל נע בין שש לשמונה שעות.

מורים מתפקדים על תקן נוירולוגים

הנושא נדון שוב ושוב, ואנשים, בעיקר מבוגרים, מעידים על הסגולות ועל האפשרויות שמעניק הריטלין, אבל כשמדובר בתלמידים צעירים יש הרגשה שפשוט לא עושים מספיק כדי להילחם על השפיות שלהם. למורה אין כוח להתווכח עם ילד בעל הפרעות קשב וריכוז, למערכת אין מספיק כסף כדי לתגבר את אותם הילדים, ולהעביר אותם לחינוך המיוחד יכול לעלות אפילו יותר, עם או בלי קשר למצבו האמיתי של הילד. בקיצור, ריטלין.

לעתים קורה שקשיי ראיה ושמיעה בקרב תלמידים מתבטאים בחוסר ריכוז. מורה שצריך להשתלט על כיתה של 35 תלמידים לא בהכרח יכול להבחין בכך או להעניק את תשומת הלב לעניין. ההורים מוזמנים שוב ושוב לשיחות כי הילד מפריע, בשלב מסוים יוצע להם טיפול בריטלין, ואם יסרבו יובהר להם שוועדת השמה תדון בהעברת הילד למסגרת אחרת. הורים שיש להם כסף יילחמו ויממנו ועדה מקצועית חיצונית שעולה לרוב אלפי שקלים. אלה שאין להם יוותרו ויקבלו את הדין.

לא פעם קיבלתי פניות מהורים מודאגים שהמורים עמדו על כך שהילד ייקח ריטלין. לא ברור איך מורה, טוב ככל שיהיה, יכול לתפקד גם כנוירולוג מומחה. באותה ועדת חינוך נאמר כי קיים מחסור גדול בפסיכולוגים וביועצים, ולכן אין מי שידריך הורים ותלמידים ויספק כלים גם למורים להתמודדות עם תלמידים בעלי הפרעות קשב וריכוז.

מכורים לסמים - מכיתה א'

אלה שכבר בוחרים בריטלין מספרים כמה הילד רגוע וכמה הכתב שלו השתפר, והוא אפילו יכול לקרוא חמישה עמודים ברצף. ילד כזה אולי ייכנס לתלם, אבל כמכור. הוא לא יכיר משהו אחר, וכשזה החינוך כבר מכיתה א' או אפילו מהגן, לבלוע כדור בכל פעם שקשה, מכאן השמים הם הגבול.

אם באמת תלמידים רבים כל כך בישראל סובלים מהפרעות קשב וריכוז, אולי צריך לשנות את התפיסה. נראה שהחינוך באמצעות ספרים כבר לא מתאים לרמת הקלט והפלט של חלק מתלמידי ישראל, ובעידן שבו גירויים ויזואליים וקוליים הם מנת חלקנו, החל באייפונים ואייפדים וכלה בשעות ארוכות מקוונות, נדמה שזו רק ההתחלה. אבל עם כל הכבוד, לסמם את התלמידים זו בטח לא הדרך.

קישורים:
  • הדרך לגיהנום רצופה כוונות טובות - שיטת האבחון - ד"ר בועז רפפורט - יוני 2010 - בכתבה "השלב הבא הוא לחנוק את הילד" - עיתון "פוסט"- ד"ר בועז רפפורט, מומחה להתפתחות הילד הילד, הגיש תלונה נגד "סופר נני", שלטענתו לא עושה אבחון מקצועי של רופא ומשדרת להורים מסרים אלימים. תגובת קשת: "מיכל דליות היא אשת מקצוע מהשורה הראשונה"...
  • גננות רוצות שקט בגן והן להוטות מידי לשלוח ילדים לפסיכיאטרים - הכתבה "ברוב קשב" מירב שלמה מלמד , ידיעות תל אביב , חינוך , 26.03.2010 -ב- 2009 נרשמה עלייה של כשבעה אחוזים בהפניית ילדים עד גיל שש למכוני אבחון של הפרעות קשב וריכוז. ד"ר אורלי נקר: מדובר ב"הפניית יתר" מצד גננות למכונים...
  • מורים ויועצות בתי הספר תחת השפעת ריטלין - מאי 2010 - "יועצות מתקשרות אלי בבקשה שאשכנע אמהות לתת לילד כדור", מספרת שפר. "יועצות הן אומרות 'הגיע אליך ילד כזה וכזה. אני מבינה שהוא מטופל אצלך, אני יודעת שאת יכולה לעזור לו, אבל לי אין זמן ולמערכת אין זמן ולכן אני מבקשת שתשכנעי את האמא שהילד ייקח כדור כדי לפתור את הבעיה'. הייתה לי יותר משיחה אחת כזאת...

יום שבת, 5 במאי 2012

רשלנות רפואית בית חולים סורוקה - סיפורה של שירה חצרוני

עובדה 2012 - התחקיר המלא על שירה חצרוני שנכנסה לבית החולים סורוקה בחודש השמיני להריונה ושמה קבעו שהיא סובלת מהרעלת הריון והחליטו ליילד אותה בניתוח קיסרי ולאחר מכן היא נשארת בהשגחה בבית החולים ולאחר כמה ימים הגיעה לטיפול נמרץ ומשמה הכל מסתבך - שירה חצרוני הגיעה לבית החולים סורוקה, ילדה תאומים בניתוח קיסרי, אושפזה ולבסוף שוחררה עם נזק מוחי קשה. איך זה קרה? שרית מגן ורוני זינגר יוצאות עם הוריה למסע לגילוי האמת.
רוני זינגר | שרית מגן | עובדה | 03/04/12




כשההורים של שירה חצרוני הביאו אותה לבית החולים סורוקה בחודש השמיני להריונה, הם לא תיארו לעצמם שלידת הנכדים שלהם תסתיים כך. אחרי שנים של טיפולי פוריות הצליחה שירה להיכנס להריון, ולשמחתה נודע לה שהיא נושאת ברחמה תאומים. בחודש השמיני להריונה הגיעה לבית החולים, שם אבחנו כי היא סובלת מרעלת הריון והחליטו ליילד אותה בניתוח קיסרי דחוף. בשל מצבה, הושארה שירה להשגחה בבית החולים.

ההורים של שירה, איווה ואביה, לא עזבו את מיטתה יום ולילה. אחרי חמישה ימים החליטו לראשונה לנסוע הביתה לישון קצת, אלא שבשלוש בבוקר הגיע הטלפון ששינה את חייהם. "התקשרו ואמרו ששירה בטיפול נמרץ נשימתי", מספר אביה, "איך בטיפול נמרץ? הרי עזבנו אותה לפני כמה שעות".

כשההורים מגיעים לבית החולים הם מגלים ששירה חסרת הכרה. ההסבר שהם מקבלים הוא ששירה התמוטטה במחלקת יולדות, הונשמה והורדמה ולאחר מכן הועברה לבדיקת סיטי ולטיפול נמרץ. לתדהמתם, כשהיא מתעוררת כעבור שבועיים, היא לא הבת שהיתה להם. מתברר שהיא סובלת מנזק מוחי.

הם לא שוכחים את מה שלחשה להם אחת האחיות באותו לילה ראשון בטיפול נמרץ: "שירה הגיעה לכאן כחולה לגמרי", היא אמרה, "לא היינו בטוחים בכלל שנצליח להחזיר אותה לחיים". ההורים לא מצליחים להבין: בבית החולים סיפרו להם ששירה הונשמה היטב כל הדרך, ממחלקת יולדות ועד טיפול נמרץ, אם כך - איך זה שהגיעה לטיפול נמרץ כשהיא כחולה, ללא דופק, ונזקקת להחייאה דחופה? ואיך זה שבסופו של דבר יש לה נזק מוחי?

כשהם מנסים לחלץ תשובות מבית החולים, נתקלים ההורים בקירות אטומים ומחליטים לצאת למסע משלהם כדי לגלות את האמת. יחד עם צוות "עובדה", מצוידים במצלמות נסתרות, הם מסתובבים במסדרונות בית החולים ושואלים את הצוות הרפואי את השאלות שלא נותנות להם מנוח.

העובדות המקוממות שמתגלות להם בדרך מותירות אותם עם סימן שאלה אחד גדול. "שמישהו יעמוד מולי ויגיד לי את האמת פעם אחת... אני מאמין שהמצפון של אנשים שם מעיק עליהם. מותר לרופאים לטעות, אבל אסור לשקר", אומר אבא של שירה.