מרץ 2012 - כל התרופות הפסיכיאטריות הן בעצם סמים
כל חומר המשפיע על המוח הוא סם. כן, גם קפה, ניקוטין, אלכוהול, וגם אקמול הם למעשה סמים. אולם ברור שככל שהשפעתו של הסם חזקה יותר, כך גם הנזקים שהוא עלול לגרום יהיו חמורים יותר. תרופות פסיכיאטריות רבות הן בעלות מבנה המשתייך לאותן משפחות כימיות כמו סמי רחוב שאנו מכירים. זוהי טעות לחשוב, שסם, כיון שהוא נמכר כתרופה, אינו גורם נזק. הם פועלים באותו מנגנון בדיוק וגם דומים במבנה. קשה להאמין?
להלן שלוש דוגמאות:
ריספרדל (ריספונד):
הריספרדל (ריספונד) או בשמו הכימי: 'ריספרידון' מוגדר כתרופה אנטי פסיכוטית מהדור החדש, וניתן לאנשים שנמצאים במצבים שמוגדרים פסיכוטיים. הריספרדל הינו נגזרת כימית של סם ה-LSD, למרות זאת היא ניתנת בקלות רבה גם לילדים, במיוחד לאחר שריטלין, שבעצמו עלול לגרום להתנהגות פסיכוטית או מחשבות שווא לא נתן תוצאות משביעות רצון.
ריטלין (וגם קונצרטה):
ה`ריטלין` הוא כדור מרץ. הוא ממריץ את פעילות המוח ומרסן פעלתנות של הגוף. הוא ניתן, בין השאר, לילדים שאובחנו כ`חסרי קשב`.
המבנה הכימי של הריטלין דומה לזה של ה`אקסטזי`, שהוא סם הזיות לא חוקי ולמתאמפטאמין, המכונה גם 'קוקאין קריסטל', שגם הוא סם מרץ ממכר ולא חוקי. הריטלין מוגדר כסם מסוכן בכל העולם המערבי. בארה"ב, שבה יש דירוג של סמים מסוכנים, הריטלין מצוי בקבוצה 2, שאליה משתייך גם הקוקאין. לזה יש להוסיף את הספרות העניפה על הנזקים שגורם הריטלין בטווח הקצר ובטווח הארוך (ראה בקישורים).
מתאדון (וגם סבוטקס):
תרופת המתאדון (נקראת גם: `אדולן`) ניתנת לנרקומן כדי שיפסיק לצרוך `הרואין`, אולם ה`מתאדון` הוא בעל מבנה כימי הדומה מאד ל`הרואין`. השפעתם דומה מאד, ולכן שניהם גורמים להתמכרות חמורה.
אלפי מכורים להרואין בארץ מקבלים `מתאדון` מדי יום במרכזי מתאדון ממשלתיים, ומוזמנים לבתי הספר כדי לספר לתלמידים ש`נגמלו` מהרואין. הגמילה ממתאדון היא כמעט בלתי אפשרית וכרוכה ב`קריז` (התקף גמילה) מייסר. כיום התחילו להשתמש כתחליף להרואין בחומר נוסף בשם סבוטקס (`בופרנורפין`), שגם הוא משתייך למשפחה הכימית של ההרואין והמתאדון.
מדוע מסוכן להשתמש בתרופות פסיכיאטריות?
תרופות פסיכיאטריות גורמות לתלות ואף להתמכרות! ידוע שאלכוהול מרומם את הנפש, אולם גורם לתלות. גם מי שמעשן סיגריה מרגיש תחושה נעימה, אולם לאחר מספר שעות הוא מרגיש עצבנות ויודע שסיגריה נוספת תרגיע את זה.
לאחר שימוש ממושך בסמים האדם לא מצליח כבר לתפקד בלעדיהם. השיבוש הממושך בריכוזי החומרים במערכת העצבים הופך להיות בלתי ניתן לתיקון. האדם הופך להיות לכוד במלכודת הכימית של הסמים. הוא מרגיש רע בלעדיהם. הוא תלוי בהם או ממש מכור. גם תרופות נגד דיכאון גורמות לתלות. מעטים מצליחים להפסיק לאורך זמן את השימוש בהן.
תרופות פסיכיאטריות משבשות את פעילות המוח וכך יוצרות אשליה של עזרה
כאשר אדם לוקח אלכוהול הוא מרגיש אופוריה (=תחושת התרוממות רוח). זהו שיבוש. אין זה שיפור במצבו. זוהי השפעה של סם. כדור שינה גורם לשיבוש. הוא מרדים את האדם. למחרת לקיחת אלכוהול או כדור שינה ניתן לחוש עדיין את השפעת השיבוש הזה. האדם מרגיש מדוכא. גם זה חלק מאותו שיבוש.
תרופות פסיכיאטריות מצטברות במוח, במערכת העצבים ובתאי השומן למשך שנים
לכל הסמים אופי שומני, ולכן הם מעדיפים להגיע לרקמת המוח השומנית ולא להישאר בדם. לאנשי המקצוע יש נטייה מובנת להתעלם מהצטברות זו, ולהתייחס רק לעובדה שחומרים אלה יוצאים בהדרגה מן הדם. אולם, גם סמי הרחוב (כגון החשיש) וגם הסמים הפסיכיאטריים משפיעים ומזיקים לאורך שנים בגלל הצטברותם במוח ובשומני הגוף למשך שנים. אדם שהיה נרקומן לא חוזר לעולם להיות מי שהיה לפני הסמים. אדם שצרך LSD עשוי לחוות `טריפ` גם עשרים שנים לאחר שהפסיק לצרוך אותו. זה קורה כאשר כמות סם כלשהי משתחררת לפתע מרקמת השומן שלו אל הדם ומשפיעה שוב על המוח.
תרופות פסיכיאטריות מסתירות את הבעיות ולא פותרות אותן
סמים תמיד היו אמצעי לברוח מתחושות קשות, מכאבים וממציאות קשה. אלכוהול הוא דוגמא מצוינת לסם נפוץ, שמשכיח לכמה שעות את הצרות. גם חשיש וגם כדור לדיכאון משכיחים מאנשים למשך כמה שעות את המציאות המרה שהם חווים, אולם לא פותרים אותה.
כאשר השפעת התרופות חולפת, המציאות המרה חוזרת, ובגדול! יחד עם הבעיות (שהאדם לא פתר בכך שלקח סמים) מופיעות גם תחושות וכאבים קשים. לאחר הפסקת כדור נגד דיכאון ישנה נטייה לסבול מתופעות גופניות שונות כמו כאבי ראש, זימזום באזניים וכו`. האסון הוא שלאחר תקופת שימוש מסויימת הפסקת סמים עלולה להיות מלווה בתחושות וכאבים כל כך איומים, עד שהאדם מרגיש שהוא אינו יכול לשאת אותם יותר. זה יכול להגיע עד לכדי רצון להתאבד. חקירת מקרי ההתאבדות חושפת לעיתים קרובות רקע של שימוש בסמים, בתרופות פסיכיאטריות או באלכוהול (שגם הוא סם). מוות ממנת יתר הוא תמיד ניסיון לקחת יותר סם כדי להרגיע את התחושות הנוראיות שהפסקת השימוש בסם גורמת.
תרופות פסיכיאטריות מאבדות מהשפעתן לאחר שימוש ממושך. לאחר תקופת שימוש מסויימת הסם כבר לא מצליח לספק את ההקלה שסיפק מלכתחילה. הגוף התרגל להשפעתו. האדם מרגיש רע עם הסם וגם בלעדיו. הוא נאלץ להגדיל את המנה או להשתמש בסם חזק יותר שגם מזיק יותר. אמנים רבים מתו ממנת יתר של סמים. הם התמכרו לסם. לאחר זמן מה הסם הפסיק להשפיע. כשהגדילו את הכמות זה שוב לא היה מספיק. כך הגדילו את המנה שוב ושוב עד שהרגו את עצמם. אנשים שלוקחים תרופות נגד דיכאון נדרשים לעיתים להחליף תרופה או להגדיל את המינון מאותה סיבה ממש.
תרופות פסיכיאטריות גורמות לתופעות לוואי רבות וקשות.
תרופות פסיכיאטריות לא פועלות בנקודה ספציפית במוח אלא באזורים שלמים, ולכן הן משבשות מערכות רבות. השיבוש מתבטא בדרכים רבות : מצב רוח ירוד, חוסר תיאבון, רעד, התנהגות כפייתית, מחשבות שווא, תלות, התמכרות, אי שקט, עצבנות, התפרצויות זעם, עייפות, פחדים, חרדה, פגיעה בזיכרון, הפרעות שינה, הרס התפקוד המיני, טשטוש ראייה, השמנה, תנועות בלתי רצוניות, ועוד ועוד.
חשוב להבין שגם
תרופות נגד דיכאון עשויות לגרום לכל תופעות הלואי שציינתי לעיל.
תרופות פסיכיאטריות משבשות חשיבה ושיפוט וכך גורמות ליותר תאונות, רציחות, התאבדויות, אלימות, ופשע מכל גורם קיים אחר.
רק אם תפסיק לקחת תרופה פסיכיאטרית תוכל להבין את מידת הנזק שגרמה לך. אדם שמפסיק לצרוך כדורי שינה הופך לחסר שינה ועצבני כפי שלא היה מעולם. מהפסקה של טיפול תרופתי ממושך אנו מקבלים לעיתים התקף פסיכוטי ואישפוז. מה גרם להידרדרות? תורשה? לא! הסמים הפסיכיאטריים עירערו את האדם לחלוטין, ורק כאשר הופסק השימוש בהם ניתן היה להיווכח בנזק העצום שגרמו.
בעבודתי כרוקח נתקלתי באנשים רבים שלקו בהלם קרב לפני עשרות שנים. הם עדיין צורכים סמים פסיכיאטריים. הם נראים כשבר כלי מעורר רחמים, וסובלים מרעד שרירים בלתי פוסק בגלל תופעות הלואי של התרופות. אחד מאלה שהיכרתי החליט להפסיק את הטיפול. הוא התאשפז בתוך ימים כשהוא סובל מהתקף פסיכוטי, והוגדר פתאום כ`סכיזופרן`. מה גרם למצבו להחמיר כל כך? ההלם שלפני 40 שנה? לא! התרופות שלקח גרמו לכך! פסיכיאטרים כמעט תמיד ממליצים לא להפסיק תרופות נגד דיכאון, כיון שהן גורמות להחמרה במצב, והפסקתן חושפת עובדה זו.
קשה מאד לשקם אנשים שצרכו תרופות פסיכיאטריות במשך שנים. הגמילה שאנשים אלה צריכים לעבור, והשיקום שלהם דורשים משאבים עצומים, שברוב המקרים אין ביכולתם להשיג. משום כך יהיה זה אחראי להזהיר מפני השימוש בסמים פסיכיאטריים.
ג. מי עומד מאחורי התרופות הפסיכיאטריות?
חברות התרופות מגלגלות מליארדים מתרופות של `כל החיים`. בניגוד לאנטיביוטיקה, תרופות פסיכיאטריות נצרכות במשך שנים רבות, לעיתים עד סוף החיים. מרגע שאיפשרו לסמים להימכר במסווה של תרופות הפכו מיליוני אנשים לתלויים בסמים חוקיים אלה. הגישה לסמים אלה קלה. המדינה מאפשרת לספק אותם דרך מערכת הבריאות. כספים רבים מופנים לקידום השוק הזה בכל דרך אפשרית. מחקרים מתבצעים כדי להראות את התועלת ולהסוות את הנזק. תעמולה סמויה בכלי התקשורת מעודדת צריכה ומטשטשת את העובדה שאלו הם סמים, שהם גורמים לתלות, ושהם מחמירים לאורך זמן את המצב.
כיצד זה קרה?
כשביטוחי הבריאות נעשו זמינים בארה"ב לקראת סוף שנות הארבעים, הפסיכיאטריה היתה חייבת להמציא מערכת איבחון כדי להיות זכאית לקבל כספים בדומה למערכת הרפואה. אבל מאחר שהיא לא הצליחה להוכיח מבחינה מדעית את קיומן של מחלות הנפש (כפי שיוסבר בהמשך), המקצוע ליקט רשימה קטלוגית של סימפטומים (תסמינים) התנהגותיים, הפך אותם לעובדה קיימת על ידי הצבעה עליהם בתור: הפרעות נפשיות, ופרסם אותם בספר שנקרא:" המדריך האבחוני והסטטיסטי של הפרעות נפשיות" באנגלית: DSM.
מחקר שפורסם באפריל 2006 על ידי חוקרים משתי אוניברסיטאות בבוסטון חשף שכל אחד מהמומחים לפסיכיאטריה הקשור בפיתוח האבחנות שמתוארות במדריך ה DSMהיה בעל קשרים כלכליים עם חברות התרופות לפני פירסום המדריך או לאחריו. עם הזמן תפח ספר האיבחונים, ונכנסו לתוכו מאות הגדרות נוספות, שלא היה להן בסיס מדעי ושכולן התקבלו בהרמת יד.
היכנסו לקישור
כיום, ניתן להדביק `הפרעה פסיכיאטרית` כמעט לכל אדם. `הפרעה במתמטיקה`, `הפרעה של כתב יד`, ו`הפרעת שינה` הן כולן הפרעות, ולכל אחת מותאם גם טיפול בסמים פסיכיאטריים. סיווג זה ל`הפרעות` הוביל לפיתוח אבחונים, שתפקידם לזהות את ההפרעה, לשכנע את אדם שהיא אמיתית, לשלוח אותו אל הפסיכיאטר, ולמכור לו סם כלשהו. כך נוצר קהל רב שמשוכנע שאם `הדביקו` לו הפרעה, סימן שהוא חייב לקחת `תרופה`.
.
דוגמא:
תרופה להפסקת עישון בשם `זיבאן` היא למעשה סם פסיכיאטרי ששימש בעבר לטיפול בדיכאון. חומר זה אומץ לשימוש בתור סם שיכול להחליף את הניקוטין שבסיגריה. לאחר שנתקבלה בהצבעה `הפרעת גמילה מניקוטין` אפשר היה להתחיל לשווק אותו כתרופה.
ה`זיבאן` משווק כיום בכל העולם, והחברה גורפת מליוני דולרים. בשום מקום לא רשום עליו שזהו סם פסיכיאטרי לטיפול בדיכאון. תלונות על נזקים שהוא גורם נאספות בעצלתיים כיוון שאין גורם רשמי ששמח לאסוף נתונים שכאלה.
דוגמה:
תרופה לירידה במשקל בשם `רדוקטיל` היא למעשה סם ממריץ (כדוגמת הריטלין). סמים ממריצים עשויים לגרום לירידה בתיאבון, ולהגברה בעירנות ובפעלתנות. ידוע שטייסי הקרב הגרמנים במלחמת העולם השנייה היו משתמשים בסמים ממריצים, כדי לשמור על ערנות שיא במהלך גיחות הפגזה חוזרות בלי לישון וכמעט בלי לאכול במשך ימים רצופים. ושוב, לאחר שנתקבלה בהצבעה: `הפרעת אכילת יתר` אל ספר האיבחונים הפסיכיאטריים, יכול כל רופא לרשום סם מרץ זה באין מפריע למאות אלפי אנשים שלא יודעים כי מדובר בסם פסיכיאטרי שעלול לגרום לתלות ולתופעות דיכאוניות לאחר הפסקת השימוש בו.
מה לא בסדר עם הפסיכיאטריה?
תשאלו פסיכיאטר אם יש בדיקה ביולוגית שמאמתת את האבחנה שלו. הוא יאמר שאין שום בדיקות מעבדה או ממצאים גופניים שמאשרים את האיבחון. תשאלו פסיכיאטר כמה אנשים הוא ריפא במהלך עבודתו. הוא יגחך, ותשובתו תהיה: "אף אחד!"
ראו הסרטון הפסיכיאטר לא עוסק בריפוי. הוא עוסק אך ורק במתן סמים כדי לתת תחושה שהכל בסדר. הפסיכיאטר לא מתעמק בסיבות שגרמו למצב. מה שמעניין אותו הוא רק להגדיר את ה`הפרעה` ולרשום סמים שיתנו הקלה למצב.
כאמור, התנ"ך של הפסיכיאטריה, הוא `המדריך הדיאגנוסטי והסטטיסטי` של הפרעות הנפש. (באנגלית DSM). ספר זה כולל אלפי הפרעות שונות. הוא גדל משנה לשנה וכולל בכל פעם עוד ועוד שמות חדשים ל`מחלות` ו`הפרעות` פסיכיאטריות. כל ההפרעות שבספר זה נקבעו על ידי `הצבעת רוב` בכנסים של פסיכיאטרים. הן מבוססות על דיעה בלבד. ומיד אחרי ההצבעה הם מתייחסים לזה כאילו זו מחלה.
הפסיכיאטריה עושה רושם עצום על אדם לא משכיל: - היא נותנת שמות לאלפי התנהגויות שהיא רואה, שהיא החליטה שהם "מחלה", בספר עב כרס.
- היא משתמשת בשורה ארוכה מאד של סמים עם שמות ארוכים.
אולם: הפתרון של הפסיכיאטריה הוא פשטני להחריד, כיוון שלאלפי ההפרעות השונות שיטת הטיפול היא רק אחת משתי הפעולות הבאות:
1. לתת סמים שמרוממים (לדיכאון).
2. לתת סמים שמרגיעים (לחוסר שינה, חרדה, פסיכוזה, וכו`) כל פסיכיאטר יכול להעיד, שהסמים הללו רק מסתירים את התופעה, לא מרפאים אותה ובהחלט גורמים נזק.
`הפרעת קשב`- דיעה שמוצגת כעובדה מדעית:
`הפרעת קשב` היא דוגמה מצויינת, שמראה כיצד בעולמה של הפסיכיאטריה דיעה לא מבוססת הופכת לעובדה מדעית עם השלכות גלובליות. פרופ` כריסטופר גילברג, פסיכיאטר שבדי בכיר, נחשב לאחד מהוגי `הפרעת הקשב`. הוא הגדיר שאדם שדעתו מוסחת סובל מהפרעה פסיכיאטרית. ומיהר להציע את הרעיון לועדת הפסיכיאטרים הממונה על הוספת הפרעות חדשות ל`מדריך ההפרעות הפסיכיאטרי`.
להפרעת הקשב אין עד היום שום ממצא מוחי חד משמעי שמוכיח את תקפותה (ראה בקישור לאתר על נזקי הריטלין). עד שנת 1998 פסיכיאטרים עדיין הודו שתקפותה של `הפרעת הקשב` בעייתית, אולם בהמשך פותחו "איבחונים" שנועדו לאתר ילדים ה"סובלים" מההפרעה, וכך נסללה הדרך למכירת ה`ריטלין`, סם מסוכן, לילדים.
בית המשפט בשבדיה חשד בפרופ` גילברג שפיברק מימצאים כדי לבסס את רעיון הפרעת הקשב שהגה. לאחר שבית המשפט הורה לו השנה להציג בפניו את חומר המחקר, שרפו עוזריו של החוקר את כל החומר. בעקבות זה הואשם פרופ` גילברג השנה בחוסר יושר ובביזיון בית המשפט. הוא אמנם נשפט וניקנס, אולם כיון שהמחקר הושמד, בית המשפט לא יכול היה להוכיח את חוסר תקפותה של ה`הפרעה`.
זוהי דוגמה לעוד דיעה ולא עובדה, שהצליחה להיכנס לספר הפסיכיאטרי, והובילה לסימום של מליוני ילדים ב`ריטלין` בכל העולם. עד היום מקבלים אנשים רבים באמונה עיוורת את הרעיון ש`הפרעת קשב` היא בעייה ביולוגית מולדת. הפסיכיאטרים "מומחים" בעריכת "אבחונים" ובהדבקת תוויות שגורמות ייאוש. האבחון מניח תמיד שהבעיה לא ניתנת לתיקון, `תווית לכל החיים`.
דוגמה:
אדם מאובחן כ `דיכאוני`. הפסיכיאטר יכול בקלות לומר למטופל שהמרכיב הביולוגי בדיכאון שלו הוא רב. זוהי תווית שאיננה ניתנת לשינוי. הפסיכיאטר הרי לא יכול למדוד את המרכיב הביולוגי של המטופל. זוהי בכלל תיאוריה שמבוססת על כך שבמשפחות מסוימות ישנם כמה אנשים שסובלים מדיכאון. אולם אותו מחקר סטטיסטי שבדק דיכאון בקרב בני משפחה לא הוכיח שהדיכאון שהמשפחה סובלת ממנו לא נובע מתנאי החיים של המשפחה, מטראומות משותפות שעברו, או מבן משפחה כלשהו שפוגע בכולם באופן מילולי או אחר. עזרה נכונה למשפחה עשויה לפתור את בעיית הדיכאון מבלי שאותו חולה יקבל תווית של `דיכאוני` ויתחיל לקחת סמים, אולם הפסיכיאטר כלל לא עוסק בכך. הוא מציע אך ורק את פתרון הסמים הקל עם הנזק העצום הכרוך בו.
דוגמה:
אם אדם מאובחן כבעל `הפרעת קשב`, זה אומר שנולד עם "מום" שאינו ניתן לשינוי. ו"יסבול" ממנו כל חייו. ושאם הוא רוצה "הקלה" מהבעיה כדאי לו לקחת סם מתאים.
`חוסר קשב` בשעת שיעור נגרם במקרים רבים כאשר התלמיד ניתקל במושגים או במילים שהוא אינו מבין, אשר מונעים ממנו לעקוב בהצלחה אחר דברי המורה, ולכן תשומת ליבו `נודדת`. ייתכן שנעדר משיעור קודם או מכמה שיעורים. אותו תלמיד עשוי להיות מאובחן כבעל `הפרעת קשב` על סמך עדות אותו מורה, כאשר מורים אחרים יעידו שאצלם הוא מרוכז להפליא. ילד מלא חיים, חובב ספורט, עלול, לעיתים, להיראות `היפראקטיבי` בעיני המורה, כיוון שהוא מתקשה לשבת לאורך זמן. המורה מעבירה את חוות דעתה לנוירולוג, אולם אימון קצר ב `לשבת בנוחות` פותר לחלוטין את הקושי לשבת. רק אחרי שהתלמיד מסוגל לשבת בנוחות ניתן באמת ללמד אותו. חשוב, כמובן, שישלים את כל מה שלא הבין בחומר, היות שכפי שאמרנו, זוהי סיבה נפוצה לחוסר קשב. גם כאן הילד נאלץ לחיות עם תווית לא מוצדקת של חריג. ילד, שכופים עליו לשבת בכיתה במשך חמש שעות ביום במקום לאמן אותו לעשות זאת בנוחות עשוי להתרגז, להתקומם ולהתחצף. ילד זה יכול להיות מאובחן כחסר סבלנות ואימפולסיבי. ילד, שמענישים אותו מדי יום בבית או בפני כל הכיתה, עלול להיות מאובחן כאלים. אולם ביום המחרת יכול אותו ילד להתנהג כעדין נפש במשחק דמקה עם אחותו הקטנה. גם ילד זה צריך לחיות עם תווית שנתנו לו, אשר אין בה כל תועלת ממשית, מלבד לדכא אותו, ולגרום לו להרגיש חריג וחסר תיקווה. אדם שקיבל התקף פסיכוטי עשוי להיות מאובחן ב`סכיזופרניה`. אולם כאשר הוא מתאושש אין לאיבחון הזה כל תוקף או ערך טיפולי מלבד לדכא את המטופל ולגרום לו להרגיש חריג.
מה הקשר בין תרופות פסיכיאטריות לבין אישפוזים חוזרים?
אדם,ברוב המקרים, נולד בריא בנפשו. לאחר שהוא עובר פגיעה כלשהי הוא סובל מקושי נפשי. הפסיכיאטר "המומחה" ממליץ לו לקחת כדור נגד דיכאון. האדם לא יודע שהכדור מדרדר אותו, כיון שהוא מרגיש שהשפעתו "מיטיבה". הוא מאמין שמצבו משתפר. אולם, כאשר הוא מנסה להפסיקו, הוא מקבל דיכאון קשה. כעת נותנים לו מינון מוגבר, אולם כשהוא חושב ש `יצא מזה` הוא שוב מפסיק לצרוך אותו. הוא נכנס שוב לדיכאון ומתאשפז. במהלך האשפוז הוא מקבל תרופות נוספות ויוצא כשבר כלי. התרופה הפסיכיאטרית דרדרה אותו, והפכה אותו בהדרגה לתלותי ומעורער, ללא ידיעתו.
`חולי הנפש` הכרוניים הם כמעט תמיד התוצאה של טיפול ממושך בתרופות פסיכיאטריות. אותם אנשים שחוזרים ומתאשפזים או שמצויים במוסדות במשך שנים הידרדרו בהשפעת הסמים הפסיכיאטריים הרבים שניתנו להם, ומייאוש הנובע מההבנה שלא יחזרו לעולם לחיות ללא סמים.
הפסיכיאטריה כופה את הטיפולים שלה ופוגעת בזכויות אנוש בסיסיות. היא רושמת לך סם שלמעשה מחמיר את מצבך. אם אתה מסרב לקבל את ההמלצה, אתה עשוי להיות מאוים באישפוז כפוי. כאשר הסם אכן מדרדר אותך ומצבך קשה, אולם אתה מסרב להתאשפז, אתה עשוי להיות מאושפז בכפייה (נגד רצונך). אם במהלך האישפוז אינך מסכים לטיפול התרופתי זה עלול להיות מלווה באיומים, בצעקות ובענישה על ידי קשירה למיטה למשך שעות, שהיא "שיטת טיפול" מקובלת במוסדות הפסיכיאטריים. אם מצבך איננו משתפר עלולים להציע לך לקבל טיפול ב`הלם חשמלי` (`נזעי חשמל` בשפה יפה) כפי שקורה לרבים מדי שנה.
אם הורים מסרבים לטיפול הפסיכיאטרי עבור ילדם, הוא עלול להיתבע או אף להילקח מהם על ידי עובדי הרווחה בטענה של הזנחת הילד. כאשר אדם משתחרר ממתקן פסיכיאטרי, אם אינו רוצה להמשיך בטיפול התרופתי, הוא עלול לקבל זימון לביקור חודשי כפוי במרפאה, שבו מזריקים לו תרופות שמספיקות עד לביקור הבא. אם הוא לא מגיע לביקור הכפוי הוא מקבל צו אישפוז בכפייה. זוהי אמת! מדובר על אלפים מדי שנה.
הפסיכיאטרים טוענים שאין מנוס מפגיעה בזכויות אנוש במוסדות שלהם בגלל כושר השיפוט הלקוי של החולים. על פי ניסיוני הפגיעה בזכויות אנוש אינה הכרחית. כמות הכוח שראיתי שמופעלת כנגד אנשים חסרי ישע אלה במהלך אשפוזים כפויים הייתה מוגזמת כמעט תמיד, והזמינה התנגדות מצד המטופל. לדעתי המערכת לא נעזרת מספיק בבני משפחה ובחברים של המטופל כדי להשיג את הסכמתו ומגיעים לביתו באישון לילה כמו `הוצאה לפועל`. תיקון יסודי של מרכיב זה הוא הכרחי כדי להשיג תוצאות בשיקום של אנשים.
מתוך אתר MEDTV 
