הכתבה בית המשוגעים של ראדובן קארדז'יץ' , יולי 2008 , הארץ , איתי אנגלבסרייבו הנצורה של 1992, בעיצומה של המלחמה בבוסניה, לא היה חשמל, לא היו מים ולא היה טלפון. אבל כן היתה אימה ותופת: אימת הצלפים הסרבים על הגבעות, אימת הפגזים הנוחתים מכל עבר, ואימת המיליציות שאנסו נשים מוסלמיות לעיני בני משפחותיהן והרגו עיתונאים להנאתם. על כל אלה ניצח הפסיכיאטר-המשורר, ראדובן קארדז'יץ', שנעצר השבוע בבלגרד. איתי אנגל דיווח בזמן אמת משדות הקטל. השבוע הוא נזכר בחודשים שבילה בבית המשוגעים שיצר נשיא הסרבים בבוסניה
בסוף המסע הצטלמנו, אחד-אחד, ליד האוטו; האוטו שבמשך חודש ימים מילט אותנו מהכדורים של קארדז'יץ' ומהרוצחים של קארדז'יץ'. שבאמצעותו הצלחנו להבריח אזרחים מהטיהור האתני של קארדז'יץ'. האוטו שחשבנו שיש לו יותר מזל משכל, בטח שיותר מזל מדלק, שאיכשהו הצליח תמיד לחלץ אותנו ברגע האחרון, בניגוד לכל הסיכויים ובניגוד לכל חוקי המכניקה, עד שחשבנו שאלוהים בעצמו שומר עליו מעל שמי בוסניה.
בוקר אחד קמנו, וראינו שגם הוא הלך. כשיצאנו לחניון, ראינו שפגז נחת מטר ממנו וחרך אותו לחלוטין. כנראה שעם כל הרצון להאמין, באמת שלא היה אלוהים בסרייבו. אלוהים לא היה בכלל בבוסניה ב-1992. החליף אותו אחד ששיחק את אלוהים: פסיכיאטר סרבי בשם ראדובן קארדז'יץ'.
הפגז הראשון
כבר בדקה הראשונה שנכנסתי לשכונה הראשונה בסרייבו, רציתי לחזור.
היינו שלושה עיתונאים - איטלקי, הולנדי ואני. תפסנו טרמפ עם מטוס או"ם, שהביא תרופות ומזון לעיר הנצורה סרייבו. הוא פרק את הציוד ואותנו, ומיהר להמריא משם. אנחנו חשבנו שהוא מגזים. אבל גם הרכב המשוריין של האו"ם, שלקח את הציוד ואותנו לעיר, נעלם שניות אחרי שהגענו לפאתיה. מכאן היינו ברשות עצמנו.
אף אחד לא בא לקחת את הציוד ולנו לא היה את מי לשאול, אז נכנסנו לשכונה - הכי שקטה בעולם - כדי לחפש. ואז זה התחיל. אחד, שניים, שלושה, ארבעה, חמישה פגזים נחתו לידינו. האדמה רעדה. אבנים, ברזלים וענן ענק של חול התעופפו למעלה, ואני נכנסתי להלם מוחלט. הרגליים שלי כשלו, נפלתי על הקרקע, הידיים רעדו והתכווצתי אל האדמה.
זו היתה הפעם הראשונה שהגעתי לאזור קרבות עם מחשבה נחושה לעשות את העבודה העיתונאית, שבעיני היא הכי מעניינת והכי חשובה בעולם. תוך שניות הבנתי שזה כנראה רחוק מאוד מהיכולות שלי. אני יוצא מפה. אני הולך אחורה. אני חוזר הביתה. לצערי, ואלוהים, כמה שכאב להודות בזה, אני לא מסוגל לזה.
הבעיה היתה שלא היה איך לחזור. ולנסות ללכת אחורה היה יותר מסוכן וחשוף מאשר להיכנס לתוך העיר המופצצת הזאת. אז נשארתי.
כבחור צעיר ומפוחד בן 23 בבוסניה, הבנתי בתוך שבוע כמה מהר אפשר להסתגל ולתפקד במציאות מטורפת. כמה מהר אפשר להשתנות. במקום חולני, במקום משוגע, תתנהג כמשוגע. לא תאמין כמה מהר תתאקלם. עם טונות של אדרנלין ואינספור איומים שמרחפים מעליך, לא תאמין למה אתה מסוגל.
כפסיכיאטר מנוסה, שתחום ההתמחות שלו הוא מצבי כאוס, ידע ראדובן קארדז'יץ' איך להפוך אוכלוסייה נורמלית, שקולה וחזקה מבחינה מנטלית, לאחוזת פניקה ומעורערת עד כדי חוסר תפקוד. הרעיון שלו, כנשיא הסרבים בבוסניה, היה לטמטם לחלוטין את מיליוני המוסלמים ברפובליקה, כדי שאף אחד מהם, גם אם ישרוד איכשהו, כבר לא ירצה לחיות.המוסלמים בבוסניה אינם המוסלמים שאנחנו מכירים. לפני כמה מאות שנים הם היו סרבים, בדיוק כמו אבות-אבותיו של קארדז'יץ'. כשהאזור נכבש על ידי האימפריה העותמאנית, הציעו הכובשים לנכבשים להתאסלם, כדי לזכות בתנאי חיים טובים יותר. היו סרבים שהעדיפו להילחם עד המוות, ולדחות את ההצעה המשפילה. אך היו רבים, סרבים וקרואטים, שמאסו במלחמות הבלתי נגמרות של הבלקן ובדיכוי המתמשך, והחליטו להתאסלם.
הם אף פעם לא היו קנאים דתיים. הם נראו והתלבשו כמו הסרבים והקרואטים. כמו דוגמניות קרואטיות וסרביות, גם דוגמניות מוסלמיות מבוסניה כבשו את אירופה. האיסלאם נותר עבורם הגדרה כללית, לא משהו שהבדיל אותם מהיתר, בטח לא כשהאזור כולו היה קרוי יוגוסלוויה וטיטו המרקסיסט בכלל לא רצה לשמוע על דת ועל הבדלי דת.
רק שהזיכרון ההוא תמיד היה קיים. הזיכרון של הסרבים שנאבקו על אדמתם, זהותם ומורשתם עד טיפת הדם האחרונה, בתבוסה המפוארת לטורקים בקוסובו ב-1389, ולמולם ראו איך אחים סרבים אחרים פשוט נכנעים, מוותרים על זהותם ומתאסלמים. זיכרון היה הדבר היחיד שלטיטו ולמשטרו לא היתה עליו שליטה, ובזיכרון של הסרבים קוטלגו המתאסלמים כבוגדים מהסוג הגרוע ביותר. "טורקים", הם כינו אותם בלעג.
ספרינט של החיים
לתוך מעבדת הניסויים של הפסיכיאטר קארדז'יץ' נכנסתי יחד עם שני החברים העיתונאים. סרייבו, בירת בוסניה, היא עיר מקסימה. היא מוקפת הרים וגבעות שצופים עליה כמעט מכל כיוון. זה טוב מאוד בזמן שלום, אבל זו מלכודת מוות בזמן מלחמה.
על ההרים והגבעות התמקמו הצלפים הסרבים של קארדז'יץ'. העיר עצמה היתה מאוכלסת בעיקר במוסלמים, וכמעט כל הרחובות היו חשופים לכוונות הצלפים. משום כך, התנועה בתוך העיר התבססה בעיקרה על ספרינטים קצרים ומטורפים מקיר של בית אחד לקיר של בית אחר.
אני זוכר את הפעם הראשונה שלי. עמדתי מאחורי קיר של בית, מציץ בחטף לכיוון הבית הבא. קיר של בית היה למעשה הדבר היחיד שחסם את שדה הראייה של הצלף ממני או מכל אחד אחר. כ-50 מטר הפרידו ביני ובין הבית הבא, 50 מטר שבהם אהיה חשוף למשוגעים שעל הגבעות. המשוגעים של הפסיכיאטר.
ראיתי איך החבר ההולנדי, העיתונאי קייס ואן דר לאן, לוקח כמה נשימות ארוכות, מזנק כמו מלוע תותח ומרביץ את הריצה של החיים שלו. במהלך הריצה שלו, שנמשכה לא יותר מ-10 שניות, שמענו את מה שיהיה עבורנו מעתה והלאה הפסקול של סרייבו: טסססס... פססססס... שריקות של כדורים שנורים מהגבעות אל הרחובות.
לא היה לי מושג אם הם נורו אליו או אל מישהו אחר. בכל אופן, הריצה עברה בסדר. לקחתי את אותן נשימות שהוא לקח. אני אפילו לא יודע למה. פשוט ניסיתי לעשות משהו שמישהו אחר עושה, כדי להרגיש שאני לא מפספס איזו טכניקה שאולי תסייע טיפ-טיפה לביטחון שלי. אבל חיכיתי. חשבתי שאם הצלף קלט במקרה את הריצה שלו, אולי הוא חושב שמיד אחריו ייצא עוד אחד. אז חיכיתי דקה. ועוד דקה.
קייס נופף לי בידיים וצעק לי משהו שלא הבנתי. חשבתי שהוא מזהיר אותי לא לרוץ. כנראה היה לי נוח לחשוב ככה. אז חיכיתי עוד דקה. אחרי זה הבנתי שהוא בעצם מתעצבן עלי שאני לא זז. אני לא חושב שאי פעם בחיים פחדתי כמו אז, ליד הקיר ההוא.
מדי ערב היו אזרחי סרייבו מעריכים כמה אזרחים נקטלו באותו יום מאש הצלפים ונותרו מוטלים ברחובות. כשאחד הפסססס... האלה היה פוגע במישהו, זה היה מחריד. אדם שרץ ספרינט היסטרי, היה משנה פתאום את התנוחה החדה של הגוף ואז קורס לקרקע. אם מישהו היה רץ כמה מטרים לידו, הוא היה רק מביט בו בזווית העין ומנסה להגביר עוד יותר את מהירותו. אנשים למדו שאם הם עוצרים כדי להרים את זה שנורה, הפגיעה בהם תהיה קלה עוד יותר.
לעתים, בחסות תיווך של האו"ם, היו הסרבים מאפשרים, לאחר שהשמש שקעה על סרייבו, חצי שעה לאסוף את הגופות, תוך הבטחה לא לירות. היו פעמים, כמו כל כך הרבה פעמים במלחמה ההיא, שצלף הפר את ההבטחה. בין ההרוגים היה גם מספר גדול מאוד של עיתונאים: 21 מהם נהרגו בשלושת החודשים שלפני הגעתי לעיר.
אז רצתי. בכל הכוח. והגעתי. הייתי מאושר עד דמעות כשהגעתי לקיר המכוער והמפויח של הבית ההוא. ואז הבנתי כמה ההתרגשות שלי לא שייכת. לאורך הקיר עמדו, חוץ מהחבר ההולנדי שלי, עוד ארבעה מתושבי סרייבו, בהם אשה אחת עם דלי וגבר כבן 60. אף אחד מהם לא לקח נשימות עמוקות. אף אחד לא היה נראה מפוחד בטירוף או עם חיוך מתוח מאדרנלין כי יצא לו ספרינט טוב. בפרצוף רגיל לגמרי הם הציצו בחטף מעבר לקיר ורצו אל הבית הבא. ואחר כך אל זה שאחריו. ולזה שאחריו.
כך הם עתידים היו לחיות, אם הצליחו להישאר בחיים, ארבע שנים רצופות. מ-1992 עד 1995 הם רצו כדי למלא מים בדלי, או כדי להביא עצים להסיק את הבית בחורף המושלג של סרייבו. בבתים כמובן לא היה חשמל, מים, גז או טלפון. כל המערכות קרסו כבר אחרי חודש של לחימה. החלונות היו לרוב מנופצים מפגיעה או מהדף של פגזים. ולא היה בית בסרייבו שהמשוגעים של הפסיכיאטר לא טיווחו בארבע השנים האלה.
אחרי יומיים של ריצות בסרייבו גם לנו נעשה פרצוף רגיל, אפילו אדיש, בזמן הספרינטים. רק אם פתאום היה פסססס... כזה קרוב ממש, שמפלח את הקרקע מילימטר מהנעל שלנו, היה חוזר לרגע הפרצוף המבועת ההוא של הפעם הראשונה.
סרייבו, עיר של 300 אלף איש בתחילת המלחמה, גמרה אותה עם 30 אלף. לא כולם נהרגו מאש צלפים, רבים נמלטו ממנה. בדיוק כמו שקארדז'יץ' רצה. מי שנשאר בה התערער לחלוטין. גם, כפי שקארדז'יץ' רצה. וסרייבו לא היתה הניסוי הקשה ביותר של ראדובן קארדז'יץ' בבוסניה. הפרקטיקה האמיתית של התמחותו המקצועית, התמחות במצבי כאוס, היתה טיהור אתני.
כוסית של סליבוביץ'
הכי מלחיצות היו הנסיעות מחוץ לסרייבו. אז היינו חייבים לנסוע באזורים החשופים לכוונות הצלפים. אחרי שקנינו דלק בשוק השחור והתנענו את הרכב, נכנסנו ל"וויוודה פוטניקה", שדרת הצלפים שנודעה לשמצה בסרייבו, שהובילה אל מחוץ לעיר.
בקטע הראשון של השדרה עוד היו בתים בצדי הדרך. כדי שקירות הבתים יגנו עלינו בצורה יעילה, היינו צריכים להתקרב אליהם מאוד, עד שנסענו חצי על הכביש וחצי על המדרכה. לפעמים היינו משתפשפים ברכב אחר שדהר מולנו חצי על הכביש חצי על המדרכה. בסרייבו אף אחד לא עוצר כדי לקחת פרטים אחרי תאונה, וכל אחת מהמכוניות המשיכה בדרכה.
בכביש המהיר לימד אותנו ברונו המתורגמן איך לנהוג. ללחוץ בכל הכוח על דוושת הגז, גם אם זה אומר 140 קמ"ש בדרך עירונית, אבל מדי 20-30 שניות לעצור בכל הכוח. ואז שוב לשים גז. הרעיון היה שלעולם הנסיעה שלנו לא תימשך יותר מדי זמן במהירות קבועה, כדי שהצלף על הגבעה לא יוכל לעקוב בתנועה עדינה עם הכוונת והקנה אחרי הרכב ולפגוע בנו. אף פעם לא הבנתי איך הרכב המסכן שלנו עמד בכל תלאות הדרך.
נסענו לאומרסקה. אומרסקה היתה הסיבה העיקרית שכאן אצלנו בישראל התחילו להתעניין ברצינות במלחמה בבוסניה. אומרסקה היתה מחנה שבויים שבו הוחזקו מוסלמים. התמונות הראשונות שצולמו שם תיעדו שלדי אדם בוהים במבט חלול מבעד לגדר תיל. התמונות הזכירו מאוד את הצילומים ממחנות ההשמדה במלחמת העולם השנייה, ובעולם התחילו לדבר בפעם הראשונה במושגים של רצח עם ושואה. כואב להיזכר, אבל התגובה הספונטנית בישראל לא היתה של עצב והזדהות, אלא יותר של כעס. איך מישהו יכול להשוות משהו לשואת העם היהודי? איך אתם מעזים?
ברור שלא היתה כאן שואה, אך מבלי להיכנס למינוחים ולהגדרות, בבוסניה התנהל רצח עם שיטתי. קראו לזה טיהור אתני. הרעיון, כפי שהסבירו לי בהיגיון קר אזרחים סרבים שעמם נפגשתי מאוחר יותר במלחמה, בכל זאת קשור אלינו איכשהו. "אנחנו לא רוצים להיתקע כמו שאתם נתקעתם, אצלכם בישראל", הם הסבירו לי. "אתם כבשתם שטחים ונתקעתם לעד עם אוכלוסייה כבושה בתוך השטחים האלה. במשך עשרות שנים אתם מתמודדים ותתמודדו עם טרור שיגיע מצדם, ובנוסף, עם טענות בינלאומיות על הפרת זכויות אדם".
כדי לא "להיתקע", הסרבים ניהלו טיהור אתני. כל אזור שנכבש טוהר כליל מיושביו המוסלמים. היו שתי דרכים לעשות את זה. האחת, להעמיס את כל התושבים על משאיות ובטרנספר המוני להסיע אותם כמה מאות קילומטרים, להוריד אותם באזור נטוש ומבודד ולגדר אותם במחנה כמו זה שבאומרסקה. הדרך השנייה כבר היתה קשורה לתפישת העולם החולנית של קארדז'יץ'. לא טרנספר ולא גירוש, אלא השמדה מיידית של כל התושבים.
וכך קרה שבעיר ששמה סרברניצה נטבחו בפרק זמן של 24 שעות כל 8,000 תושביה המוסלמים. באחת התמונות המחרידות שהגיעו מסרברניצה זמן קצר לאחר הטיהור האתני, נראה ראדובן קארדז'יץ' מתחבק ומתנשק עם הרמטכ"ל שלו, רטקו מלאדיץ', ולצדם חיילים ולוחמי מיליציות סרבים מרימים כוסית של סליבוביץ'.
גורל כמו זה של סרברניצה היה גם מנת חלקן של גורז'דה, ז'פה ואינספור כפרים מוסלמים אחרים בבוסניה. אך שאיפתו המוגדרת של קארדז'יץ' לערער לחלוטין את המוסלמים במדינה, גרמה לכך שאפילו הטבח לא היה רק הרג לשמו. כשלוחמי המיליציות הסרבים היו נכנסים לבית, כמה מהם היו אוחזים בכוח את הגבר המוסלמי ואל מול פניו המבועתים היו אונסים את אשתו בזה אחר זה. לאחר שנאנסה, ראתה האשה איך משספים למוות את בעלה.
כאן רק החלה הטרגדיה שלה. את הנשים המוסלמיות שנאנסו החזיקו הסרבים במחנה שבי כמה חודשים, שלאחריהם הן כבר לא יכלו לעבור הפלה. מנקודת מבטן של אלפי הנשים האלה, כפריות שחיו אורח חיים בלקני שמרני, העובר שנשאו ברחמן היה בבחינת זרע השטן. היו נשים שבשנייה שילדו אותו נטשו את התינוק וברחו, היו כאלה שהרגו אותו במו ידיהן והיו מי שלמרות כל האימה והבחילה לנוכח גורלן, החליטו לגדל את התינוק. רק שאז, כשחזרו אל הכפר מהשבי, התברר להן שתושבי הכפר, לעתים אפילו בני משפחתן, אינם מוכנים לקבל אותן חזרה עם התינוק הסרבי השטני שבזרועותיהן.
כמו בסרייבו, כך בבוסניה כולה, חיו התושבים המוסלמים בפניקה, בטירוף, אט-אט מאבדים את שפיותם, בדיוק כפי שתיכנן הפסיכיאטר ראדובן קארדז'יץ'.
מוסלמי בבגאז'
לאומרסקה לא הצלחנו להגיע. בדרך, באחד הכפרים שבו עברנו, חווינו על בשרנו את אימת הטיהור האתני. זה היה בכפר מוסלמי קטן, דרומית לעיירה זניצה. לאחר כמה שעות של שיחות, צילומים וראיונות, הבחנו, יחד עם התושבים, באזרח מבוהל שיורד לכיווננו בריצה מהגבעה שבפאתי הכפר. הוא הגיע אלינו מתנשף בכבדות, משחרר בקושי כמה משפטים, אבל זה הספיק כדי שכל מי שסביבנו יתחיל לצרוח או לברוח.
המתורגמן שלנו הסביר שהוא מגיע מהכפר שמעבר לגבעה, בסך הכל חמישה קילומטרים משם, ושלאותו כפר נכנסו לפני כמה דקות המיליציות הסרביות שקראו לכל האזרחים להתרכז בכיכר. הוא עצמו בדיוק עבד ביער הסמוך, וכשראה את זה נמלט אלינו. הצעיר המבוהל הזה שימש למעשה כמו רץ בעת העתיקה. בהעדר חשמל, מרכזיית טלפונים או כל תשתית אחרת, שנוטרלה על ידי הסרבים בראשית המלחמה, זו היתה הדרך היחידה להעביר מסרים.
לתושבים, שבמשך חודשים שמעו סיפורים על טבח, אונס וקברי אחים, לא היו אשליות. הם נכנסו הביתה לכמה שניות, יצאו עם תיק או מזוודה קטנה והחלו לברוח. ואתם גם אנחנו. תוך דקה כבר היינו במכונית - אני, עיתונאי נוסף ומתורגמן. איך שהתנענו, רץ אלינו אחד התושבים וביקש לבוא אתנו. רק אז קלטנו מה קורה. לא לכל אחד בכפר היה רכב. היו כמה משפחות עם מכוניות, היו כמה טרקטורים, כמה מחרשות, אבל לא בכמות שתספיק לכולם. דחסנו הצדה את הציוד שלנו והכנסנו את אותו בחור פנימה. התחלנו לנסוע.
בינתיים, מעבר לגבעה, היכן שהיה מצוי הכפר הסמוך, כבר היתמר עשן. מסביבנו החלה התרוצצות, טרקטור עם עשרה תושבים תלויים עליו איכשהו עלה על השביל היוצא מהכפר. אשה עם תינוק רצה מולנו ובידה הפנויה דפקה על הפגוש. ניסינו לפנות עוד מקום ברכב הקטן שלנו, זרקנו תיק אחד החוצה והצטופפנו אחד על השני באופן שלנהג-המתורגמן כבר לא היה כמעט שדה ראייה.
אחרי חמישה מטרים של נסיעה, הגיע עוד מישהו. אמרנו לו להיתלות על הדלת וניסינו להחזיק אותו, אבל זה לא הצליח. הוא נפל. חשבנו מה עוד אפשר לעשות. הכנסנו אותו לבגאז'. מסביב בכי והיסטריה. כאוס, פאר היצירה של הפסיכיאטר.
התחלנו שוב לנסוע. האוטו בקושי סוחב, אבל עדיין זז. האשה שנמעכה יחד עם התינוק סימנה לנו לאיזה שביל לפנות. ואז, אז הוא הגיע. בחור צעיר שרץ ליד החלון. עצרנו. הוא הסתכל פנימה, הביט בבגאז' והבין שאין שום דרך שבה יוכל להיכנס. בתוך כל הכאוס הוא עמד כמה שניות בשקט ואנחנו בשקט מולו. אז הוא הינהן בהשלמה ועוד הספיק להרים את היד לתנועה של שלום. אחר כך הוא הסתובב, כנראה כדי לחפש דרך אחרת לברוח. כבר לא ראיתי אותו, כי הייתי מעוך אל החלון בצורה שלא יכולתי להזיז את הראש.
אני רק זוכר את העיניים שלו. אני לא אשכח אותן. בחיים לא הרגשתי כל כך חסר אונים. אין לי מושג מה קרה אתו. אחרי יומיים בישרו לנו שעשרים מתושבי הכפר נרצחו. עוד כפר.
נזיר אורתודוקסי
אחרי המלחמה, במשך שנים, ניסינו כמה חברים עיתונאים להגיע למקום המסתור של ראדובן קארדז'יץ'. ניסינו גם לשכנע את מקורביו שייתנו לנו לראיין אותו. החברים היו בעיקר סרבים שתיעבו אותו ואת הכתם שהטיל על עמם. פעם דיווחו לנו שהוא מסתתר במנזר במונטנגרו, ושנה אחר כך קיבלנו טיפ שהוא במנזר אורתודוקסי ביוון.
אבל אף פעם לא הצלחנו להתקרב. לא אנחנו ולא אף אחד אחר. יחד עם סלובודן מילושביץ' ועשרות רוצחים סרבים, קרואטים ומוסלמים, הוא הוגדר כפושע מלחמה. המבוקש מספר אחת. את המבוקש מספר שתיים, "ארקן", מנהיג מיליציית "הנמרים" שהיתה אחראית לשורה ארוכה של מקרי טבח וטיהור אתני, פגשתי במקרה כמה שנים אחר כך, ב-1999, בעיצומה של המלחמה בקוסובו. בראיון הכחיש ארקן, מטבע הדברים, שאי פעם הרג אזרחים חפים מפשע והציג את עצמו כפטריוט סרבי. חודשיים אחרי הראיון הוא נרצח.
כמה חודשים לאחר מכן הוסגר לבית הדין הבינלאומי בהאג מי שהיה נשיא סרביה בזמן המלחמה, סלובודן מילושביץ', שתוך זמן קצר מת בכלא. ראדובן קארדז'יץ' והרמטכ"ל שלו, ראטקו מלאדיץ', היו הבכירים האחרונים שהצליחו להסתתר. כשהסתובבתי בקוסובו, וגם בשכונות היותר-לאומניות בבירת סרביה בלגרד, ראיתי סיכות, פוסטרים וחולצות עם הדפס של הסרבי הפטריוט הנערץ, קארדז'יץ'. ברור שתמיד היו מספיק אנשים שדאגו לשמור עליו ועל מקום המסתור שלו. אנשים שראו בו קדוש.
כעת, סוף-סוף, הפסיכיאטר החולה הזה יקבל את הטיפול המגיע לו.
הכותב סיקר במשך חודשיים את תחילת המלחמה בבוסניה ב-1992. לאחר מכן חזר לסרביה ב-1995, ושוב ב-1999, עם תחילת המלחמה בקוסובו
קישורים:
- הפסיכיאטר מומחה לפסיכוגריאטריה - ד"ר איתן חבר - חוות דעת פסיכיאטרית "מקצועית" ואלימה - ע"פ המשתמע מתעודת הרופא הפסיכיאטר איתן חבר כיוון לתייג את הנבדקת כבע"ח ללא הבנה שיפוט או רגשות, שאינו מבין מה נעשה סביבו ויש להרעיל אותו בריספרדל וסמים פסיכיאטרים אחרים עד סוף ימיו, ולכלוא אותו באחד המוסדות הפסיכיאטריים לתשושי נפש. בעוד הנבדקת באה אליו בהנחיית לשכת הרווחה בת ים לחוות דעת למינוי אפוטרופוס בלבד. חוות הדעת של הפסיכיאטר איתן חבר הייתה מנותקת מהמציאות...
