המאמר "
ההיסטוריה של החירות היא ההיסטוריה של הערובות הפרוצדורלית לחירות" ,
ענבל בר-און , מרץ 2009 , news1
דברים אלו אשר אמר השופט פרנקפורטר, צוטטו לא אחת בפסקי דינה של רוטלוי אשר בפסיקותיה גיבשה מגילת זכויות דיוניות של האזרח אשר מועמד לאשפוז בכפייהביום ב', ה-9.3.09 קיימתי ראיון נרחב ומקיף עם השופטת (בדימ.) סביונה רוטלוי. הראיון המקיף עסק בפן פחות מוכר לציבור בפעילותה השיפוטית של רוטלוי (אשר מוכרת לציבור הרחב בעיקר בשל שניים אלו: הוועדה לזכויות הילד, ו"הרוצח השטני עם החיוך").
דומה כי הקורא יתקשה להתמצא בנבכי הפסיקות של רוטלוי אשר עליהן מושתת הראיון, מבלי להכיר את החקיקה ואת הפסיקה.
ברשומה קצרה זו מובא מעין "
קיצור תולדות פסיקותיה של רוטלוי" בשבתה כערכאת ערעור על ועדות פסיכיאטריות אשר מוסמכות להאריך אשפוזו הכפוי של אדם. רשומה קצרה זו אינה מתיימרת למצות את כל הנושא אלא לאפשר לקורא מושג אשר לאורו יוכל לקרוא את הראיון ("מפת התמצאות", אם תרצו).
החוקעד לשנת 1991 סמכותו של הפסיכיאטר המחוזי לשלול חירותו של אדם הייתה כמעט ובלתי ניתנת לריסון שיפוטי, כמעט ובלתי מוגבלת. העיתונות של סוף שנות השבעים מלאה בסיפורים מסמרי שיער אודות אזרחים אשר נלקחו באחת מבתיהם למוסדות סגורים פסיכיאטרים.
מאמר אשר סקר את ההיסטוריה של חקיקת החוק מצא כי החוק הישן,(ראה מקור 1 ) חוק טיפול בחולי נפש, התשט"ו – 1955 נחקק מתוך מגמה פטרנליסטית גרידא ו"שיקף את המודל הרפואי פסיכיאטרי הקלאסי, המוסר בידי הרופאים הפסיכיאטרית את סמכות ההכרעה הבלעדית באשר לאשפוז ולטיפול בחולי הנפש, כולל אשפוז בכפייה. זהו מודל פטרנליסטי, הרואה בהחלטה על אשפוז כפוי הכרעה רפואית שבאה לתת מענה לצורך הכרחי בטיפול לחולה, ושיקולים בדבר זכויות האדם הם משניים".
החוק הישן זכה לביקורת שיפוטית קשה: כך לדוגמא קבע השופט חיים כוהן ב
ע"א 219/79 ד"ר זאב ירמלוביץ נ' משה חובב, פ"ד לה(3) 766 ולפיהם: "הוראות החוק בנושא החשוב שבו אנו עוסקים... שלילת חירותו של אדם וסגירתו בבית חולים לחולי נפש נגד רצונו, הן גם סתמיות וגם סתומות....נושא האשפוז על-פי הוראותו של פסיכיאטר מחוזי, לפי סעיף 5 של החוק, עדיין נשאר פרוץ לרווחה".
ב
ע"א 558/84 מזל כרמלי נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(3) 757 קבעה השופטת נתניהו כי: "
כח כה רב נתן המחוקק בידי הרופאים וסמכות כה רבה נתן בידי הפסיכיאטר המחוזי בתחום רגיש זה שיש בו פגיעה כה חמורה בחרותו של אדם ואף בבריאות [768] הנפש שלו (כתוצאה מכליאתו בין חולי נפש אם מסתבר כי טעות היא והיא אכן בריא) עד כדי לעורר חרדה מעצם המחשבה על אפשרות של שימוש בלתי זהיר בו, שלא לדבר על שמוש שלא בתם לב. כגודל עצמתם של הכח והסמכות האלה כך חשיבותם של המגבלות ושל אמצעי הפקוח והבקרת המוטלים על מי שמסמך להפעילם".
הביקורת הגיעה גם מכיוונה של האגודה לזכויות האזרח אשר הציעה כי רק לשופט תקום הסמכות לשלול חירותו של אדם על דרך האשפוז הכפוי, (ראה מקור 2) והן מכיוונו של מבקר המדינה אשר המליץ להגדיר ביתר דיוק את הפרמטרים לאשפוז כפוי(ראה מקור 3) , הן מכיוון האקדמיה והן מכיוון כלי התקשורת.
ביקורות אלו הובילו לכך שהחוק החדש, אשר נחקק בשנת 1990 (חוק טיפול בחולי נפש, התשנ"א – 1991) שם דגש על העילה המשפטית. אבל קריאה ביקורתית בחוק החדש מגלה כי החוק החדש מציע לאשפז אשפוז כפוי בעילה רפואית, כאשר נדרשת עילה נוספת משפטית כדי להביא לידי השלמה או גימור את העילה הרפואית.
הדבר בא לידי ביטוי הן בכך שהשבועיים הראשונים לאשפוז הכפוי נשלטים ע"י אינסטנציה רפואית לחלוטין (הפסיכיאטר המחוזי) והן בכך שהאינסטנציה אשר מחליטה על המשך אשפוז כפוי הינה אינסטנציה מנהלית אשר נשלטת ברובה ע"י גורמים רפואיים (שני רופאים ומשפטן אחד) (וזאת מכוח סעיפים 9, ו-10 לחוק).
גם העילות לאשפוז כפוי בחוק החדש עדיין עמומות, פרוצות וסתומות: מכוח סעיפים 6(א) + 9(א) ניתן לאשפז אדם בכפייה אם הוא "חולה, וכתוצאה מכך עלול לסכן את עצמו או את זולתו סיכון פיזי מיידי". למותר לציין כי 'מסוכנות' ו'מחלה' הם קריטריונים עמומים, אשר נתונים לקשת של פרשנויות, הכל לפי תפיסת עולמו של הפרשן (תפיסת עולם שבה תלויה חירותו של הפרט).
המאמר אשר סקר את הליך חקיקת החוק מציין כי: (ראה מקור 4)
"
עם כל השינויים שהוכנסו בו, עדיין לא סטה החוק החדש מהמודל הרפואי-פסיכיאטרי שהיה בבסיס החוק הקודם- מודל שלפיו החלטות בנוגע לאשפוז ולטיפול בכפייה מצויות בסמכותם הבלעדית של הפסיכיאטרים, ומעורבותה של מערכת המשפט בהליך האשפוז היא מצומצמת"
נכון, ההליך המנהלי של אשפוז כפוי כפוף דה-יורה לביקורת שיפוטית, אולם בפועל מתוך כמה אלפי אשפוזים כפויים לשנה בשנות ה 90' ובראשית שנות ה 2000, מעטים המאושפזים בכפייה אשר צלחו את המשוכות וערערו לבית המשפט5, וזאת עקב מיעוט משאבים או היעדר ידיעה אודות זכויותיהם.
ביקורת שיפוטית קשה מאודבשנות ה 90' – בעשור הראשון ליישומו של החוק החדש, מתי מעט, כאמור, מבין אלפי המאושפזים בכפייה בשנה, צלחו את המשוכות וערערו על אשפוזם בכפייה. מרביתם אם לא כולם הגיעו לדיון בפני השופטת רוטלוי אשר מתחה ביקורות קשות ביותר על קיפוח זכויותיהם של אנשים אשר נתונים לאשפוז בכפייה.
כך לדוגמא ב
בע"ש 368/00 פלונית נ' היועץ המשפטי לממשלה, תק-מח 2000(3), 10129 כתבה השופטת רוטלוי כי:
כבר נלאיתי להתריע בפסיקותיי על כל העיוותים הנגרמים לאזרחים בהליכי האשפוז הכפוי, שהוא שלילת חירות בצורה הכואבת והקשה ביותר לכל אדם. נדמה כי אם משווה אני את מצבם של אסירים לעומת חולי נפש המאושפזים בכפיה, הייתי אומרת, כי מצבם של החולים קשה יותר, לא רק משום שלא עברו עבירות, אלא משום נטילת צלם אדם מהם עקב נטילת תרופות, שפעמים רבות שולל את יכולת הדיבור, החשיבה, הביטוי והתגובה.
ב
מחוזי ע"ש 142/00 (ת"א), פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה, דינים מחוזי כרך לב(7) 653 כתבה כי:
למרבה הצער, בתיק זה, שבו היו מעורבים מספר פסיכיאטרים, ממחוז תל אביב ומחוז המרכז, הופרה ברגל גסה כל זכות של המערער ונראה כי הלחץ המאסיבי, שבא מצידה של האם, שעברה סבל קשה, ועל כך אין מחלוקת, הוא שכנראה גרם לשיבוש המערכות.
וכן כי:
כבר נלאיתי מלהתריע על כך, שמחובת הוועדה לנמק את החלטתה כשהיא נסמכת לא רק על הבדיקה הרפואית אלא על שיקולים של בדיקת חוקיות ההליך.
ב
ע"ש (ת"א) 227/00 פלונית נ' היוהמ"ש (טרם פורסם):
כבר נלאיתי מלחזור על המחוייבות של הוועדה הפסיכיאטרית לעמוד בעקרונות המחייבים כל וועדה מעין שיפוטית, בין השאר, קיום חובת הנמקה.
וכן:
כבר נלאיתי מלחזור על כך שוב ושוב בפסקי הדין, כי המחוקק הבחין בין עילות שונות לבדיקה כפוייה ולאישפוז כפוי, גם כאשר מדובר בסיכון פיזי לאדם או לזולתו. סיכון פיזי מיידי מצדיק בדיקה כפויה דחופה ולאחר מכן אישפוז כפוי דחוף ואפשרות להארכתו בעוד שסיכון פיזי, שאיננו מיידי, מצדיק בדיקה כפויה ועמה אישפוז כפוי, שאינם דחופים.
האגודה לזכויות האזרח קוראת לשינויגם האגודה לזכויות האזרח לא חסכה את שבט ביקורתה מאופן יישום החוק החדש, וקבעה כי התיקונים שבוצעו בו אינם מספיקים: אשפוז כפוי, לטעמה, צריך להיעשות דרך בית המשפט, והפעלתו (היות ומדובר בשלילה קשה ביותר של חירויות הפרט) צריכה להתבצע על סמך קריטריונים מדויקים ולא עמומים (האגודה לזכויות האזרח הציעה לבטל את האשפוז הכפוי האזרחי אשר מסתמך על קריטריון עמום של "מסוכנות" ולהותיר על כנו בחוק אך ורק את האשפוז הכפוי הפלילי אשר הקריטריונים להפעלתו ברורים יותר).
המערכת הפסיכיאטרית אינה נותרת חייבתבשנת 2000 פרסמה השופטת רוטלוי, כאמור, פסק דין (
ע"ש 368/00 פלונית נ' היועץ המשפטי לממשלה, תק-מח 2000(3), 10129) אשר קומם עליה את המערכת הפסיכיאטרית. היא כותבת:
לא אוכל להימנע מציון התחושה הקשה, שמלווה אותי בשמיעת ערעורים אלה, לנוכח העובדה, שרק אזרחים מעטים המאושפזים באשפוז כפוי שלא כדין, זוכים לייצוג משפטי ולאפשרות הבאת ערעורם כהלכה בפני בתי המשפט. יש לזכור, כי התנאים, שבהם נכתבים הערעורים מטעם החולים המצויים באשפוז אינם מאפשרים להם לא את הנגישות לבית המשפט, לא את אפשרות הביטוי הראויה וזאת עקב כליאתם ועקב הימצאותם תחת השפעת תרופות. עניין זה טעון שינוי בדחיפות על-ידי המחוקק.פסק דין זה העמיד את המערכת הפסיכיאטרית כולה על הרגליים האחוריות, ולפי כתבתו של רן רזניק אשר פורסמה בהארץ בתאריך 29.11.2000, ראשי איגוד הפסיכיאטריה שגרו מכתב לשופטת רוטלוי, עם העתקים לנשיא בית המשפט העליון, מנכ"ל משרד הבריאות ולהסתדרות הרפואית (אשר גיבתה את הפניה) ולפיו: "דברים אלו מביאים לפגיעה אנושה במקצוע הפסיכיאטריה ובבתי החולים שעושים מאמצים להלחם בחולי ולעזור לאנשים סובלים... זאת סטירת לחי לאנשים שעושים עבודת קודש ומצליחים להחזיר את החולים לקהילה". כן נכתב במכתב כי "בתי חולים אינם מתקני כליאה", טענה תמוהה לאור העובדה שאשפוז כפוי פירושו כליאה במקום סגור ללא יכולת לצאת ללא רשות הצוות (בבחינת: "אם זה נראה כמו ברווז ומתנהג כמו ברווז, זה ברווז")
בסיומו של המכתב הנרגש כותבת המערכת הפסיכיאטרית כי היא מעלה יוזמה "
להסיר מהפסיכיאטריה את הסמכות לשלול את החירות מהאזרחים. סמכות זו שהחברה הטילה על הפסיכיאטרים וכך אילצה אותם לעסוק בפונצקציה לא רפואית".
עם כל המילים הנרגשות, המחקר אשר סקר את הליכי חקיקת החוק מגלה כי למערכת הפסיכיאטרית הייתה מעורבות רבה בחקיקת חוק טיפול בחולי נפש, התשנ"א – 1991, תוך שהיא מקימה לובי חזק אשר ינווט את ספינת חקיקת החוק לכיוונים הרצויים לה, קרי, שהאינסטנציה העיקרית אשר תכריע באשפוז כפוי תהא רפואית ולא משפטית.
המאמר '
מגמות שינוי ושימור' מסתיים באלו המילים:
"
במאבק האידיאולוגי בין קבוצות אלה הצליח הממסד הפסיכיאטרי לשמור על המודל הרפואי שהיה בבסיס החוק הקודם, אם כי לא בגרסתו הנוקשה. השפעתו של הממסד הפסיכיאטרי על נוסח החוק הייתה דומיננטית. נוכח הביקורת שהושמעה כלפי החוק הקודם העריך הממסד הפסיכיאטרי כי שינוי החוק הוא בלתי נמנע, ולפיכך העדיף להוביל את המהלך לשינוי החוק על פני מתן אפשרות לגורמים אחרים להובילו, תוך היגררות אחריהם בלית ברירה. באופן זה, העריך, יצליח לשמור על האינטרסים המקצועיים-"טריטוריאלים" של הפסיכיאטרים. התוצאה הסופית מראה כי אכן הצליח בכך, ושמר על המונופול של הפסיכיאטרים בתחום האשפוז הכפוי ועל מידה רבה של אוטונומיה מקצועית בהחלטות לגביו".
גם טענת המערכת הפסיכיאטרית ולפיה אשפוז אנשים בניגוד לרצונם "נכפה עליה" אינה יכולה לעמוד. האגודה לזכויות האזרח אשר סיקרה כנס שהקתיים באברבנל מתארת כיצד רופאים רבים הצהירו כי הם מתעלמים מהוראות החוק אשר מסייגות את סמכות האשפוז הכפוי ומאשפזים על סמך קריטריונים רפואיים. להלן ציטוט מתוך נייר העמדה של האגודה לזכויות האזרח:
בכנס שנערך ב
אברבנל ב–22.6.01 הצהירו רופאים כי במקרים מסוימים הם עוברים על החוק ורופא אחד אף אמר שהוא גאה בכך. בדיון שנערך במשרד הבריאות ב – 25.07.01 אמרה עו"ד דרורה נחמני, פרקליטה בפרקליטות מחוז ירושלים ויו"ר הוועדה הפסיכיאטרית במחוז ירושלים, שהייתה חברה בוועדת שניט, שהמשפטנים אינם ששים ללכת לבית המשפט ולא בהכרח מעוניים להעביר את ההחלטה על אשפוז כפוי לבית המשפט. כמו-כן אמרה שהיא כיו"ר של וועדות פסיכיאטריות נאלצת לחתום על שקרים, משום שאין בחוק מוצא לחוסר באלטרנטיבות טיפוליות בקהילה.
מקורות1. אורי אבירם, צביה אדמון, מימי אייזנשטדט וארלין קנטר, "מגמות שינוי ושימור בחקיקה בתחום בריאות הנפש בישראל: תהליך חקיקתו של החוק החדש לטיפול בחולי נפש", משפטים לא תש "ס-145 ,(2000) (להלן: "מגמות שינוי ושימור")
2. מגמות שינוי ושימור, הערה 1 לעיל, בעמ' 154 – 157.
3. מגמות שינוי ושימור, הערה 1 לעיל, בעמ' 157.
4. מגמות שינוי ושימור, הערה 1 לעיל, בעמ' 150
5. ראה לעניין זה ד"ר אסף טויב "משפט, פסיכיאטריה ומערכת בריאות הנפש בישראל – נושאים נבחרים" פרלשטין-גנוסר – 2007 (להלן: "טויב"), בעמ' 305: בשנים 2003 – 2000 מס' הוראות האשפוז השנתי עמד על כ – 3494 הוראות אשפוז כפוי לשנה. כך לדוגמא בשנת 2000 לבדה הוצאו כ 3247 הוראות אשפוז כפוי בשנה. מתוך מס' זה בודדים ערערו על הוראת האשפוז הכפוי לבית המשפט המחוזי, מספר הערעורים אשר הוגשו בשנת 2000 אינו מגיע אף לעשרה, ואף הרבה פחות. כמו-כן בשנת 1996 עמד מספר האשפוזים הכפויים בשנה על כ 2667 ובשנת 2005 עמד מספר האשפוזים הכפויים השנתי על 5334 (נתונים אלו לקוחים מתוך דן אבן, "שיגעון: תמונה עגומה בבתי החולים הפסיכיאטרים", www.Ynet.co.il , 6.2.07).
6. מגמות שינוי ושימור, הערה 1 לעיל, בעמ' 189.
קישורים:
