" מוסף "הארץ" מאי 2009, יותם פלדמן. (או
הפסיכיאטרים היהודים שבאו מגרמניה בשנות ה-30 הביאו איתם את התורה האויגנית על השבחת הגזע, והנהיגו טיפולים קשים בהלם חשמלי, הזרקת אינסולין ואף לובוטמיה. בשנות ה-50 הם זילזלו בבעיות נפשיות של ניצולי השואה והאשימו אותם בסחטנות. מחקר חדש חושף פרק אפל על ראשית ימי הענף בארץ.בשנת 1944 נשא הפסיכיאטר
קורט לוינשטיין הרצאה בכינוס של "
איגוד רופאי העצבים והרוח" בתל אביב, ובה המליץ למנוע מבעלי הפרעות נפשיות ונוירולוגיות שונות, להביא צאצאים לעולם. האמצעים שהציע - איסור נישואים, מניעת הריון, הפסקת הריון, ועיקור - היו מקובלים באירופה ובארצות הברית בעשורים הראשונים של המאה העשרים, במסגרת תחום מדעי להשבחת החברה האנושית שנקרא "
אויגניקה". בשנות השלושים שימשו אמצעים אלה את
הנאצים בשלבים הראשונים של תכניתם להשבחת הגזע הארי. לוינשטיין היה מודע, כמובן, למטען הפוליטי המפוקפק שהתלווה להצעותיו, אך לשיטתו אפשר היה לזקק מתוך השימוש האידאולוגי של הנאצים באויגניקה את יסודותיה המוצקים והמועילים.
מחקר שערכה ההיסטוריונית
רקפת זלשיק על תולדות הפסיכיאטריה בארץ, בתקופת המנדט ולאחר קום המדינה, מראה כי לוינשטיין לא היה חריג, וכי תפיסות של "
הנדסה חברתית" המבוססות על האויגניקה היו נחלת הזרם המרכזי של הפסיכיאטריה כאן משנות השלושים ועד לשנות החמישים. הפסיכיאטרים היהודים בארץ לא היו היחידים שניסו להפריד בין מדע האויגניקה, המועיל לדעתם, לבין השימוש שעשו בו הנאצים. אבל הייחוד שלהם היה שהם למדו את יסודות התיאוריה בגרמניה, ישירות מפי המדענים שגייסו את האויגניקה להצדקת העיקור של חולי נפש, מפגרים, ונכים גרמניים, ואחר כך להצדקת השמדתם. כעבור שנים אחדות השתמשו מדענים אלה באותם נימוקים להצדיק השמדתם של היהודים.
מרבית הפסיכיאטרים היהודים הלכו בעקבות עמיתיהם הגרמנים גם בהתייחסותם אל היהודים כגזע. הפסיכיאטרים הסתמכו על תפיסת הגזע שהתפתחה באירופה, אומרת זלשיק. עם זאת, בהגיעם ארצה נתקלו ביהודים מסוגים שונים והחלו להבדיל בין גזעם של יהודי אירופה, לבין זה של היהודים הספרדים והמזרחיים. כך, למשל, הפסיכיאטר אברהם רבינוביץ' שעבד במוסד "עזרת נשים" בירושלים ואחר כך כרופא אחראי על מוסד לחולי נפש בבני ברק, הפריד בדיווחיו בין החולים בשנים 1291-1928 בין כלל המאושפזים לבין היהודים ממוצא בוכרי, גיאורגי ופרסי, שאותם הגדיר "
גזעים פרימיטיביים" והסביר מדוע הם לוקים פחות במחלות נפש: "
הכרתם, בעלת התוכן הדל, אין לה תביעות מיוחדות כלפי החיים, והיא נכנעת באופו עבדותי לתנאים החיצוניים ומשום כך אינה נכנסת בהתנגשות ונותנת אחוז יחסי קטן מאוד של מחלות תפקודיות במערכת העצבים ובייחוד במחלות הרוח".
עמדותיהם של הפסיכיאטרים תאמו את מטרותיה של התנועה הציונית, שנקטה אז מדיניות קליטה סלקטיווית. "
האויגניקה הייתה חלק מתפיסת הלאום של רוב הפסיכיאטרים", אומרת זלשיק. "
התפיסה היא שצריך עם בריא כדי לממש את החזון הציוני בארץ. היה בזה גם שיקול כלכלי חזק - העדיפו למנוע מאנשים שנתפסו כנטל על החברה להביא ילדים לעולם, גם הומוסקסואלים, ופריג'ידיות נחשבו סוג של נטל".
הפסיכיאטר
ארנולד קוצ'ינסקי, למשל, טען ב- 1938 בכתב העת "
הרפואה" כי ממצאיו של מפקד חולי הנפש בישראל צריכים לשמש בעיקר "
יסוד לאמצעי העזר לשם השבחת הגזע". זלשיק טוענת כי תפיסות אלו, כמו גם הנחות שגויות ומזיקות אחרות שעליהן הושתתה הפסיכיאטריה הישראלית בשנותיה הראשונות, הביאו לאימוצן של שיטות טיפול בלתי הולמות ולעיתים אף אכזריות, שהשפעותיהן על מערכת בריאות הנפש הישראלית שרירות עד היום.
האגודה להיגיינה רוחניתבספרה "
עד נפש" (הוצאת הקיבוץ המאוחד) מתארת זלשיק את תולדותיה של הקהילה הפסיכיאטרית בארץ, שהחלה להתגבש בשנות השלושים, עם בואם של עשרות פסיכיאטרים יהודים ממדינות דוברות גרמנית, בעקבות עליית הנאצים לשלטון. לפי מחקרה, פעלו בארץ עד סוף שנת 33' שלושה פסיכיאטרים בלבד, וכ- 70 לקראת סוף מלחמת העולם השניה. פסיכיאטרים אלה הושפעו מהנחות היסוד ומהממצאים של המחקר המקיף שנעשה בארצות הולדתם על הפרעות נפש ייחודיות ליהודים, שהיה חלק מניסיונם של הגרמנים לפרש את "
בעיית היהודים" בכלים ביולוגיים ורפואיים.
"
רופאים יהודים ולא-יהודים נטו לחשוב שיהודים נוטים לחלות במחלות נפש יותר מאשר אחרים", אומרת זלשיק. "
הוויכוח היה אם זה בגלל גזע, או גורמים סביבתיים: היהודים אמרו שיהודים סובלים ממחלות נפש כי הם עברו סבל ופוגרומים והם חיים בערים שיש בהן יותר מתח מאשר באזור כפרי. הלא-יהודים הגיעו לאותה מסקנה, אך התבססו על טענה שהיהודים שונים ביולוגית וגנטית". זלשיק טוענת שהשאלה אם זה נכון אינה רלוונטית להיסטוריון. "
מה שרלוונטי זה שהמיעוט היהודי, בעיקר בגרמניה, הפך מבעיה חברתית לבעיה רפואית".
הפסיכיאטרים היהודים לא ויתרו עם עלייתם ארצה על התפיסות שעליהן חונכו, אלא רק התאימו אותן למצב שהשתנה. "
אם באירופה הנטייה לחלות במחלות נפש העידה על נחיתות של היהודים", אומרת זלשיק, "
אז בפלשתינה היא העידה על עליונות של החלוצים על פני יהודי הישוב הישן. הפסיכיאטרים אמרו שהחלוצים באו מהציוויליזציה, ושאנשים מתורבתים סובלים ממחלות נפש רבות יותר מאנשי הישוב הישן שחיו בסביבה כפרית". הפסיכיאטרים טענו עוד, שהחלוצים נוטים לפתח מחלות נפש בשל עצם המתח שגורמת ההגירה, וגם בגלל גילם הצעיר (בין 20 ל-30), שידוע כמועד להפרעות נפשיות.
אחד הפתרונות המרכזיים שהציעו הפסיכיאטרים היה הנדסה חברתית של הציבור היהודי בישראל, או בלשונם "
היגיינה רוחנית". מרטין פפנהיים, שניהל בשנים 1921-1923 את המחלקה הנוירולוגית של בית החולים העירוני בוינה, ייצג עד עלייתו ארצה בשנות השלושים את הסניף האוסטרי בליגה הבינלאומית להיגיינה רוחנית - תנועה שנוסדה ב-1908 במטרה למגר את העוני, הפשיעה והתחלואה באמצעי מניעה דרסטיים. ב-1935 הקים פפנהיים, יחד עם ד"ר מרדכי ברכיהו, את הסניף הארצישראלי של האגודה.
אחד מטיעוניהם בזכות האויגניקה היה התועלת הכלכלית שתצמח מכך לישוב. פעילות האגודה נועדה, לפי פפנהיים, להקטין את "ההוצאות הבלתי-פרודוקטיוויות להחזקתם של הבלתי מוכשרים... המכבידות על תקציב האומה" ולהפנות את המשאבים לשמירה על בריאות האוכלוסייה העובדת.
הריונות בלתי רצויים תפיסותיהם של פפנהיים וחבריו לאגודה יושמו באופן חלקי בשנות השלושים. בתל אביב וביפו הוקמו "
תחנות עצה" ליהודים, שנועדו להדריך זוגות לפני החתונה ואחריה, כדי למנוע הריונות בלתי רצויים של בעלי מטען תורשתי "
חולה". ב-1942 נשא הפסיכיאטר ארנולד קוצ'ינסקי הרצאה על "
מדיניות האוכלוסים ופסיכופתולוגיה" בכינוס השני של החברה הנוירו-פסיכיאטרית. הוא סיפר לנוכחים כי מתוך 200 אנשים שבהם טיפל בתחנת ההיגיינה "
בית שטראוס" בתל אביב, ל-48% היו "
מחלות נפש" בעלות מרכיב תורשתי, אשר מוטב כי נושאיהן לא יביאו ילדים לעולם. "
מחלות" אלו כללו קשת של בעיות - מנטיות אובדניות, דרך ליקויים בכושר העבודה ועד פריג'ידיות ובעיות בתפקוד המיני. בעקבות הממצאים ה"
מדאיגים" הציע קוצ'ינסקי לערוך מפקד ארצי שימפה את נטייתם של תושבי הארץ לפתח מחלות נפשיות, כדי לקדם אמצעים להשבחת הגזע היהודי.
הפנייה לשיטות אויגניות לא היתה ייחודית לפסיכיאטרים. גם רופאים אחרים בארץ, כולל בכירים בממסד הבריאותי, ניסו לאמץ שיטות אלו. אחד הבולטים שבהם בתקופת המנדט היה ד"ר יוסף מאיר, שכיהן במשך כ-30 שנה כיו"ר קופת חולים כללית ועל שמו קרוי בית החולים מאיר בכפר סבא. ב-1934 פירסם ד"ר מאיר בעמוד הראשון של "
האם והילד", מדריך להורים שערך בהוצאת קופת חולים, את הדברים הבאים:
"
מי רשאי להוליד בנים? בחיפושי תשובה נכונה על השאלה הזאת עוסקת האויגניקה, המדע לשיפור הגזע ולשמירה עליו מהתנוונות. צעיר עדיין מדע זה, אך תוצאותיו החיוביות כבר גדולות וחשובות (...) האין חובתנו לדאוג שיהיו לעמנו בנים בריאים ושלמים בגוף ונפש?" ועוד כתב שם ד"ר מאיר: "
בשבילנו יש ל'אויגניקה' בכלל, ולשמירה מהעברת מחלות תורשתיות בפרט, ערך עוד יותר גדול מליתר העמים! ... הרופאים, אנשי הספורט והעסקנים הלאומיים צריכים לעשות תעמולה רחבה לרעיון: אל תולידו ילדים אם אינכם בטוחים שיהיו בריאים בגוף ובנפש!"
"
יש הבדל בין מרפאה רגילה לבין מרפאה אויגנית מהסוג שהקימו כאן", אומרת זלשיק. "
כשאתה בא למרפאה רגילה, המטרה היא להבריא אותך או לתת לך כלים לסבול פחות. כשאתה מגיע למרפאה אויגנית יש שיקולים נוספים שפועלים: המטפל מנסה להבריא את העם היהודי, ליצור אנשים חזקים פיזית, בעלי עצבים עמידים שיוכלו לממש את החזון הלאומי. בגלל שהמניעה היא מרכיב מאוד חשוב, אז כשנולד למשל ילד נכה, מנסים לשכנע את ההורים לא להיכנס שוב להריון".
מלבד ייעוץ לזוגות נשואים, היתה גם תמיכה בניתוחי עיקור לחולי נפש. זלשיק מצאה מכתב מאת מזכיר העיר תל אביב,
יהודה נדיבי, אל קצין הרפואי הראשי של ממשלת המנדט, המבקשו לדאוג לאשפוזה של חולת נפש בבית החולים הפסיכיאטרי בבית לחם, או שינחה לעקר אותה. החולה, שאושפזה בבית לחם, יצאה לחופשה וחזרה ממנה כשהיא בהריון. אנשי המשרד הסוציאלי בעירייה קבלו על ההוצאה הכספית שיגרום הריונה של האשה, ושאלו מדוע לא דאג בית החולים לעקר אותה.
ועדות לסלקציה רפואית הפסיכיאטרים היהודים-גרמנים לא התכחשו לדמיון בין המלצותיהם למדיניות הנאצית שמומשה באותן שנים ממש. קורט לוינשטיין אף סיים הרצאה שנתן ב-1944 ב"
איגוד רופאי העצבים והרוח" בציטוט מתוך דבריו של הפסיכיאטר והגנטיקן הגרמני הנס לוקסנבורגר, שהיה מעורב בחקיקה של אמצעים אויגניים ברייך השלישי וניסה למצוא הוכחות מדעיות למרכיב התורשתי במחלות נפש, כדי לקדם את יוזמות העיקור של השלטון. "
אדם שאצלו לא הצליחו למנוע או לרפא מחלת רוח תורשתית", ציטט לוינשטיין, "
מהווה סכנה גדולה לגזע באותה מידה שמהווה חולה רגיל בשיא סבלו... הפרופילאקסיה (מניעה) האויגנית היא הפרופילאקסיה היחידה והאידיאלית למחלות התורשת".
לוינשטיין הדגיש כי לוקסנבורגר אמר את הדברים לפני עליית הנאצים לשלטון, וכעמיתיו הפסיכיאטרים ניסה להבחין בין השימוש הנאצי לבין השימוש הציוני בתפיסות האויגניות. "
הם טענו שמדובר במדע טוב, והנאצים עושים בו שימוש לרעה כשהם עושים היררכיה של גזעים ומשמידים עמים שלמים", אומרת זלשיק. "
הם חשבו שמדובר באמצעי חשוב ויעיל להבראת האומה".
הניסיונות להשביח את הגזע היהודי באמצעות בקרה על הילודה נמשכו אחרי הקמת המדינה ואל תוך שנות החמישים, ובאוגוסט 1952 אף התקבלה בקונגרס העולמי של הרופאים היהודים החלטה להקים מוסד מדעי לבעיות האויגניקה בישראל. המוסד לא הוקם בסופו של דבר; באותה תקופה כבר החלו לזנוח את התפיסות האויגניות, לאחר שהוכחו ההנחות השגויות שבבסיסן ואולי גם בזכות הגידול והגיוון בממסד הפסיכיאטרי.
המוסדות הציוניים בארץ פיקחו על בריאותו של הציבור העברי גם באמצעות הגבלות על העלייה. בשנים 1918-1919 נפתחו משרדים ארצישראליים בארצות המוצא, והם סיננו את מבקשי העלייה. ב-1921 הוקמה המחלקה לעלייה, שנועדה למיין מועמדים להגירה ולטפל בהם עד לבואם לארץ. ועדות לסלקציה רפואית הוקמו באמצע שנות ה-20 במשרדים הארצישראליים, בנוסף לבדיקות שנערכו בנמלי הארץ ובמחנה ההסגר של שלטונות הבריאות המנדטוריים.
סלקציה זו נמשכה גם לאחר עליית הנאצים לשלטון בגרמניה. בסוף נובמבר 1933 פנתה
הנרייטה סאלד, יו"ר "
עליית הנוער", אל ד"ר גיאורג לנדאואר, מנהל המחלקה הגרמנית של הסוכנות, וביקשה ממנו להקפיד בבדיקה הרפואית של המועמדים לעלייה במשרד הארץ-ישראלי בברלין. זאת לאחר שיהודים קיבלו אישור עלייה, אך בגלל בעיות בריאות היו תלויים בארץ בשירותי הרווחה. דיווחים על כמה מקרים של חולי נפש שקיבלו אשרת עלייה למרות מצבם הבריאותי הוחלפו בין שלושת הגופים הקשורים להגירה מגרמניה: הוועד הלאומי, הוועד המאוחד לישוב יהודי גרמניה (שהוקם ב-1932) והמחלקה הגרמנית בסוכנות היהודית.
באופן רשמי הופסקה העלייה הסלקטיווית עם חקיקתו של חוק השבות ב-1950, שהכיר בזכותו של כל יהודי לעלות לישראל. אבל זלשיק גורסת כי במערכת הרפואה הישראלית נותרו שרידים של התפיסה האויגנית. "
ישראל היא מעצמה של בדיקות לפני הריון והפלות", אומרת זלשיק. "
עושים כאן הפלות על כל דבר כמעט, כולל פגמים אסתטיים כמו שפת ארנבת. האמירה שיש תינוקות שלא צריכים להיוולד היא חלק מתפיסה אויגנית".
המכה ה-82 האויגניקה, טוענת זלשיק, לא היתה התפיסה המפוקפקת היחידה שהביאו עמם הפסיכיאטרים היהודים מגרמניה. הם אימצו גם את האופן שבו תפסה הפסיכיאטריה הגרמנית את מושג הטראומה, ואת הטיפול שהעניקה לנפגעי הלם נפשי. "
התפיסה הרווחת היתה זו שהתבססה במלחמת העולם הראשונה", היא מסבירה, "
לפיה אם אין לך בעיות נפשיות תורשתיות - אתה בריא. לכן, אם יש לך סימנים של טראומה יותר מחצי שנה לאחר האירוע, אז או שאתה מתחזה, או שהיית חולה עוד לפני זה".
פסיכיאטרים רבים בארץ האמינו כי נפשם של יהודים עמידה יותר בזכות הרדיפות שחוו במשך ההיסטוריה. ב-1957 פורסם בכתב העת "
ניב הרופא" מאמר של פישל שניאורסון על החיסון הנפשי של שארית הפליטה, שבו טען כי בקרב ניצולי השואה שעלו לישראל ישנם פחות חולי נפש מאשר בקרב ניצולים שהשתקעו במדינות אחרות. לטענת הפסיכיאטרים, התנאים בישראל - העדר האנטישמיות והשתתפות הניצולים בלחימה ובבניין האומה - מיטיבים את מצבם הנפשי. בהסתמך על כך, נטו הפסיכיאטרים להסביר חלק ניכר מהבעיות שעליהן התלוננו ניצולי שואה בקשיי הגירה ובבעיות תוך-משפחתיות, במקום לאבחן אותן כבעיות נפשיות ולנסות לטפל בהן.
ההתייחסות המבטלת להשפעתן של חוויות השואה באה לביטוי בתיקו של יהודי יליד רומניה, שאושפז ב-1955 במוסד טלביה כדי לברר אם הוא סובל מבעיה פסיכיאטרית. הוא אובחן כ"
בעל אינטליגנציה גבולית, הבנה סוציאלית קלושה מאוד, אישיות אינפנטילית", הסובל מדיכאון, חרדה, אי-ביטחון ותוקפנות. "
המטפלים", כותבת זלשיק בספרה, "
פרשו את תולדות חייו של המטופל על פני שלושה עמודים, החל מילדותו ועד לתקופת האשפוז, אולם לתקופת המלחמה הקדישו את השורות הבאות בלבד: 'בשנת 1941, זמן מלחמת העולם, נלקח החולה למחנות העבודה ומאז הופרד ממשפחתו. במחנות לא סבל משום מחלות. אחרי שחרורו ממחנות הריכוז בשנת 1945 חזר לרומניה והתברר לו שכל משפחתו הושמדה'".
אופן התייחסותם של הפסיכיאטרים לטראומת הניצולים קיבל משנה חשיבות ב-1952, עם החתימה על הסכם השילומים בין גרמניה לישראל. לפי החוק שהתקבל בגרמניה, ניצולים זכאים לתבוע פיצויים על נזקים שגרמו להם רדיפות הנאצים. הפסיכיאטרים הישראלים התבקשו לכתוב חוות דעת לתביעות הפיצויים מגרמניה. ניצולים שלא היו בעבר אזרחי גרמניה, או שלא השתייכו למעגל התרבות הגרמנית, היו זכאים לתבוע קצבת נכות ממשרד האוצר הישראלי ומהמוסד לביטוח לאומי, וגם לשם כך נזקקו לחוות דעת רפואיות.
זלשיק הגיעה למסקנה כי במקום לנצל את ההזדמנות להתבוננות קרובה בניצולים, ולהכרה בסבלם הנפשי, הפסיכיאטרים ראו את עצמם בעיקר כשומרי סף של קופת המדינה, ומיעטו להכיר בנזקים שנגרמו לניצולים. אף כשהכירו בנזקים נפשיים, הם נטו להעניק להם אחוזי נכות נמוכים. הפסיכיאטר קורט בלומנטל אף טען כי רבים מהניצולים מתחזים לחולים, כשכתב ב-1953 על "
נוירוזת התגמולים" או "
נוירוזה תכליתית", שמתאפיינת בניסיון להציג נזק גדול ככל האפשר כדי להגדיל את הפיצויים שיקבלו. הפסיכיאטר יוליוס באומץ, מנהל התחנה הירושלמית לבריאות הנפש, התריע על "
נברוזה שאיפתית" והזהיר באומץ את עמיתיו כי אם לא ישימו קץ לתביעות כאלה מיד, מצבו של התובע יחמיר ויגיע לכדי "
תלות אינפנטילית".
"
הפסיכיאטרים הישראלים בגדו בתפקיד שלהם כשהחליטו לדאוג לקופת המדינה יותר מאשר למטופלים", אומרת זלשיק. "
כשהגיעו אליהם אנשים שהתלוננו על סיוטים הם אמרו להם שהם מתחזים. פסיכיאטר גרמני שראיינתי סיפר שהזדעזע מחוות הדעת שקיבל מהמטפלים הישראלים. הוא אמר שהן היו כל כך מיושנות ולא מפורטות, שהן פשוט הזיקו למטופלים. התפיסות שעליהן הם התבססו, לפיהן טראומה לא גורמת לשינוי אישיות ארוך טווח, נחשבו מיושנות גם בגרמניה באותן השנים".
זלשיק טוענת כי האווירה הזאת הקלה על משרד הבריאות להגיע להחלטה שיש לאשפז את ניצולי השואה חולי הנפש במוסדות פסיכיאטריים פרטיים, במקום לטפל בהם במסגרת מערכת הבריאות הציבורית. הניצולים נשארו מאושפזים במשך עשרות שנים במוסדות אלה, שהוסבו במשך הזמן להוסטלים שבהם מתגוררים עד היום כ-700 ניצולי שואה.
סיבה נוספת לאימוצה של גישת טיפול זו נעוצה לדעת זלשיק במעמדם של הפסיכיאטרים עצמם. "
לפסיכיאטרים שבאו מגרמניה היו תפיסות שונות למדי מאלה של הממסד הציוני המזרח-אירופי ששלט במערכת הבריאות", היא אומרת. "
רבים מהם גם לא עברו התמחות, ולא היתה התלהבות לקלוט אותם בממסד הרפואי. במקום לשלב אותם במוסדות פסיכיאטריים ציבוריים, נתנו להם לפתוח מוסדות פרטיים. אחרי שהממשלה גילתה שהחזקת מטופל במוסדות אלה זולה יותר מהחזקתו של מטופל במוסדות הבריאות הציבוריים, היא עודדה את הקמתם ואת הטיפול בפגועי הנפש במסגרתם".
ד"ר מוטי מרק, שהיה ראש מחלקת שירותי הנפש במשרד הבריאות בשנים 1991-1996 ו-1999-2001, הביא לסגירתם של המוסדות הללו ולהעברת המאושפזים בהם - על פי מצבם - למוסדות ממשלתיים, להוסטלים או לטיפול קהילתי. הוא עדיין נרגש כשהוא מספר כיצד הזדעזע כשנתקל בהם לראשונה: "
יצרו מערכת בריאות נפרדת לחולי נפש. גיליתי שיש מקומות שקוראים להם בתי חולים והם זהים לבתי מחסה בארצות הברית. הם קמו מחוץ לערים הגדולות בכל מקום שהיה בו קסרקטין עזוב, או בית כלא נטוש, ושם שמו את החולים עם המצוקה הבוערת ביותר".
"
בכל מקום עזוב מצא משרד הבריאות פתרונות אקס-טריטוריאליים, שהיו מין בתי חולים טוטליים, עם רופא או נוירולוג מסייע, שניסו לתת טיפול מלא לאנשים שסבלו מבעיות שונות ומגוונות - מצוקה, בדידות, דיכאון פוסט טראומטי, אבל גם למשל בעיות תזונה ומעיים. ב-91' ראיתי במוסד 30-40 אנשים שוכבים בחדר ענק בתנאים מאוד ירודים. לא ידעתי שקיימים דברים כאלה בישראל".
אם לא תתנהג יפה זלשיק, שמתגוררת בניו יורק, עשתה תואר ראשון בהיסטוריה כללית וסוציולוגיה באוניברסיטת תל אביב וניהלה תוך כדי הלימודים את מועדון "
הגדה השמאלית" של תנועת חד"ש בתל אביב. את התואר השני עשתה בהיסטוריה גרמנית, כתבה עבודת מאסטר על אבי הפסיכיאטריה בגרמניה, כריסטיאן רייל, והחלה לחקור את תולדות הפסיכיאטריה בארצות הברית. אל המחקר הנוכחי הגיעה בעקבות שיחה עם ידיד ישראלי שלה, עובד סוציאלי-פסיכיאטרי, שסיפר לה שהאחיות בבית החולים שבו הוא עובד נוהגות לאיים על פציינטים שמעצבנים אותן: "
אם לא תתנהג יפה נעשה לך לובוטומיה".
לובוטומיה היא ניתוח לניתוק קשרים מן האונות הקדמיות של המוח ואליהן (בארצות הברית נעשה בעבר שימוש בשיטה שבה מחדירים דוקרן אל המוח דרך ארובת העין), בהנחה שאונות אלו הן מרכזים אמוציונליים ושיתוקן מביא להקהיית התגובה הרגשית שמציקה לחולי נפש. "
האטרקטיוויות שבזה היא שזה חד-פעמי ופותר את הבעיה", מסבירה זלשיק. "
אם היו סכיזופרנים שהוטרדו מקול שמדבר איתם, אז אחרי הלובוטומיה זה לא שהם הפסיקו לשמוע את הקולות, הקולות הפסיקו לעניין אותם. שום דבר לא עניין אותם".
הפסיכיאטרים בארץ, כעמיתיהם באירופה ובארצות הברית, החלו בסוף שנות השלושים להרבות בניתוחי לובוטומיה כמו גם בטיפולים "
סומאטיים" (גופניים) אחרים, כהלם חשמלי (בלי הרדמה) והזרקת אינסולין שגרמה לשוק היפוגליקמי ולתרדמת זמנית, עמוקה או קלה, של המטופל. טיפולים אלה, כותבת זלשיק, "
נחשבים כיום מזיקים, רדיקליים, ובלתי הומניים וקשה להבין ולקבל את השימוש בהם... הפסיכיאטרים בארץ אימצו במהירות ובהתלהבות את התרפיות הסומאטיות, כמו במדינות אחרות. כאשר תוצאות התרפיה שביצעו הפסיכיאטרים המקומיים לא היו משביעות רצון, הם תלו זאת בחוסר הניסיון ביישום התרפיה, באבחון שגוי או באופי מחלתו של המטופל, אך לעולם לא בחוסר יעילותה של התרפיה עצמה".
רופאים בישראל המשיכו להמליץ על הטיפול באינסולין שנים רבות לאחר שהתגלו השפעותיו המסוכנות של הטיפול, בכלל זה כמה מקרי מוות. כך, בעוד שברחבי העולם פחת השימוש באינסולין במחצית הראשונה של שנות החמישים, בישראל החל להצטמצם הטיפול הזה רק בשנות השישים. במאי 1952, למשל, שיבח רופא מבית החולים טלביה את הטיפול באינסולין וראה בו "
אחד הטיפולים המודרניים היעילים ביותר בסכיזופרניה". ב-1970 עוד המשיכו תשעה מוסדות פרטיים לבריאות הנפש, שהיו 30% מהמוסדות בישראל, להשתמש באינסולין.
הטיפול בהלם חשמלי, שהיה זול משמעותית מאינסולין, עורר כאן אף הוא התלהבות. עובדת במחלקה לטיפול הסוציאלי בעיריית תל אביב המליצה בחום לראש העיר, ישראל רוקח, לשקול מימון של הטיפול לחולי סכיזופרניה שהיו תחת חסותה. "
מתברר שאפשר לעשות ניסיון של 'אלקטרו שוק'", כתבה העובדת, "העולה יותר בזול מאינסולין ואפשר לעשותו בבית החולים של 'עזרת נשים' בירושלים... הטיפול צריך להימשך כשלושה חודשים ואחר כך נעמוד בפני שתי אפשרויות: או שהחולים יבריאו לגמרי או שניווכח כי אין להם כל תיקון לכל ימי חייהם, ואז נצטרך להעבירם לבית החולים בבני ברק".
"
בשלבים הראשונים של הטיפול רואים התלהבות עצומה ואופוריה ומדברים על תשעים אחוז הצלחה ולמעלה מזה", מספרת זלשיק
. "אחר כך יש דו"חות סולידיים יותר, שמתחילים לשאול אם זה באמת עוזר לכל המטופלים או רק לחלקם. בשלב השלישי מישהו אומר שהתרפיות האלו לא עובדות ובמקביל עולה תרפיה חדשה".
במה זה שונה מכל טיפול רפואי אחר שהתגלה עם הזמן כבלתי-מוצלח?
"
חלק מהטיפולים היו חסרי הצדקה לחלוטין - הטיפול באינסולין, למשל, היה מבוסס על שטויות מבחינה תיאורטית. חלק מההצדקה להשתמש בהם קשור למעמד של הפסיכיאטרים עצמם בתוך מקצוע הרפואה: בזמן שרופאים בתחומים אחרים הציגו הישגים מרשימים ותגליות, הפסיכיאטרים נתקעו עם חולים כרוניים שלא הגיבו לשום טיפול. בעצם הם ידעו מעט מאוד על המחלות 'שלהם', ולא ידעו להביא הוכחות להצלחה כלשהי. מבחינתם היה עדיף לעשות משהו מאשר לא לעשות כלום. מעבר לזה, חלק מהטיפולים מעלים שאלות מוסריות קשות: לובוטומיה משנה את האישיות באופן בלתי הפיך. זה לא היה רק טיפול שגוי. זה הליך רדיקלי שהפך אנשים לזומבים".
מוטי מרק, ראש שירותי הנפש במשרד הבריאות לשעבר, מסביר את השימוש בטיפולים אלה בפיגור של הפסיכיאטריה הישראלית אחר הנעשה בעולם. "
עד לשנות השמונים, אני חושב שהפסיכאטריה הישראלית היתה באיחור של עשר או עשרים שנה אחרי כל מה שקרה במערב", הוא אומר. "
זה נובע מפערי שפה - המטפלים יוצאי גרמניה יישמו פסיכיאטריה אירופית שנעלמה אחרי מלחמת העולם השנייה, ולא הכירו את הגילויים התרופתיים שהיו בעיקר במדינות דוברות אנגלית. רק בסוף שנות השמונים, תחילת שנות התשעים, היה יישור קו בין הטיפולים שנהוגים בעולם לבין מה שעשו בישראל".
קישורים:
