‏הצגת רשומות עם תוויות שיקולים זרים. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות שיקולים זרים. הצג את כל הרשומות

יום שישי, 18 במאי 2012

צמצום תכונות אנושיות ככלי לעשיית כסף - הונאות הפסיכיאטריה וחברות התרופות

הכתבה השראה: כולנו מופרעים , טלי שמיר , כלכליסט , אוגוסט 2009

המרירות היא מחלת נפש, טוענים פסיכיאטרים אמריקאים, ומעוררים דיון סוער על גבולות הנורמליות. למה הפסיכיאטרים המשפיעים בעולם מתעקשים להגדיר התנהגויות טבעיות כהפרעות נפשיות, וכמה כסף מרוויחות מזה חברות התרופות? הצצה אל תעשייה שיוצאת מדעתה

הכלכלה מתנדנדת, הפוליטיקה מעצבנת, הטלוויזיה מחורבנת, האנשים רעים ובאופן כללי החיים הם לא בדיוק ירח דבש. יש הרבה סיבות לכעוס, להיאנח ולהתמרמר. בכל רחבי העולם, מבוקר ועד ערב, אנשים מתמרמרים. אך אל דאגה - יש סיכוי טוב שבקרוב יימצא מרפא למגיפה. תחת השם העתידי "התמרמרות פוסט־טראומטית" יהיה אפשר לאתר את המרירים הראשיים, לאבחן אותם כחולי נפש, לטפל בהם ולתקוף אותם באמצעות תרופות.

מי שעתיד לתת את החותם הרשמי להפרעה הוא איגוד הפסיכיאטריה האמריקאי (APA), גוף רב־עוצמה שאחראי ל־DSM, "המדריך לאבחון וסטטיסטיקה של הפרעות הנפש". ה־DSM, התנ"ך של הפסיכאטריה ובמידה מסוימת גם של הפסיכולוגיה, משמש בכל העולם, כולל ישראל, אורים ותומים של האבחון הנפשי (לצד מדריך המחלות העולמי, ICD). גם מערכות הבריאות, החינוך, הביטוח, בתי הסוהר ובתי המשפט פונות אליו כשהן נדרשות לסוגיה הקשורה בבני אדם שמתנהגים בצורה לא מאוזנת.
ההכללה האפשרית של המרירות היא ברכה בעיני לא מעט מטפלים. "אני מריע לאיגוד הפסיכיאטרים האמריקאי על הסיכוי להכיר בהתמרמרות כהפרעה", אומר הפסיכולוג ד"ר סטיבן דיאמונד, מחבר הספר "כעס, שיגעון והשטני". "מרירות יכולה ללא ספק להיות פתולוגית ולהוביל להתנהגות הרסנית ואף אלימה. אבל זהו רק קצה הקרחון - הפסיכיאטריה והפסיכולוגיה עדיין לא הכירו במקום המרכזי של הכעס, המרירות והעוינות בסבל האנושי". מנגד, יש לא מעט אנשים שהמרירות מעוררת בהם מרירות. יש הרואים בשיווק המחלה החדשה עוד ניסיון להשטחת הנפש האנושית וניפוח רווחי חברות התרופות. אחד המתנגדים הנחרצים הוא פרופ' ריצ'ארד ליין מאוניברסיטת נורת'ווסטרן בשיקגו. "אחרי שמונה שנים של שלטון בוש יש הרבה סיבות להיות ממורמר. אבל לראות בזה מחלת נפש זה כמעט מעליב", כתב במאמר חריף נגד היוזמה.

איך נולד התנ"ך של הפרעות הנפש

אור קטן שבוקע מתוהו ובוהו גדול
דיונים כאלה מתלהטים בכל פעם שמתקרבת יציאה של גרסה חדשה ומשופרת של ה־DSM. בימים אלו, מאחורי דלתיים סגורות בארלינגטון, וירג'יניה, מתכנס הצוות האחראי על אופיה של הגרסה החמישית, שתראה אור ב־2012 (IV־DSM ראה אור ב־1994, ועודכן ב־2000). המומחים מתדיינים שם על הצעות להפרעות נפש חדשות, ולצד המרירות שוקלים להוסיף למדריך גם התמכרות לשופינג, אפתיה, גלישה מוגזמת באינטרנט ועודף פעילות מינית.
למרות המסורת, נראה שהוויכוחים סביב אופי ה־DSM סוערים הפעם יותר מתמיד. שניים מהכותבים הקודמים של המדריך, ד"ר רוברט ספיצר וד"ר אלן פרנסס, אף פרסמו מכתב פתוח ובו טענו שהמדריך המהולל עומד בפני "אסון לא מכוון". לטענתם, מחסור בשקיפות ובפיקוח על תהליך הכתיבה עלול להוליד עוד עשרות מיליוני "חולים" חדשים. דוגמה לכך הופיעה במאמר שפרסם פרנסס לאחרונה, שבו טען שייתכן כי מה שנראה כעלייה עצומה במספר האוטיסטים בעולם הוא בעצם תוצר של שינוי קטן בקריטריונים לאבחון המחלה.

מולם ניצב ראש הצוות ד"ר דיוויד קפ'פר, שמרגיע ומבטיח שצוות ה־DSM דווקא משכלל את הקריטריונים לאבחון. "תהליך העבודה שלהם הוא הגלוי והשקוף ביותר בכל ההיסטוריה של המדריך", אמר ל"כלכליסט".

כריסטופר ליין
זהו ויכוח רווי ביורוקרטיה ועובדות משעממות שעשוי לבלבל את הקורא הלא מקצועי - ובצדק. מאחורי הקלעים פועלים מגוון כוחות כלכליים (כמו חברות תרופות) ואישיים (ענייני אגו ויוקרה), וקשה לדעת מי בדיוק מושך בחוטים ובאיזה אופן. נראה שכדי לעמוד על מהות התסבוכת עדיף לפנות למישהו חיצוני, למשל אל כריסטופר ליין. ליין (43), רוב הזמן פרופסור בריטי לספרות ומומחה לתקופה הוויקטוריאנית, ביקש לפני כמה שנים לחקור את הכעס במאה ה־19, ומצא את עצמו מנסה להבין את אינפלציית הכדורים הפסיכיאטריים בקרב הסטודנטים שלו. הוא התחיל לחפור בנושא והיה האדם הראשון שקיבל גישה למסמכים שמתעדים את דיוני ועדות ה־DSM בשנים 1990–1973. הממצאים המטרידים שגילה כונסו ברב־המכר עטור השבחים "ביישנות: איך נהפכה התנהגות נורמלית למחלה" (2007). הספר של ליין עוסק בכניסתה של הביישנות (בעגה המקצועית - חרדה או פוביה חברתית, ובסך הכל שבע מחלות עם שמות דומים) למדריך הפרעות הנפש בשנות השמונים. על הדרך הוא גם חושף את הקרביים המביכים למדי של הגוף הפסיכיאטרי החזק בעולם.
"אנשים רואים ב־DSM כתב קודש", אומר ליין ל"כלכליסט", "אבל כשאתה מסתכל על המסמכים מאחורי הקלעים אתה נדהם: איך הדיונים הכאוטיים הללו יצרו טקסט שאנשים לוקחים ברצינות? גם האנשים שישבו בוועדה מודים שהם הסתמכו על מחקר צר מאוד ומבולגן. החלטות התקבלו שם על סמך מי שצועק הכי חזק. הם פועלים בסודיות, יושבים כמעט רק עם עצמם ואחרי שלוש שנים אומרים: 'טה דם! הנה זה'. זה כמעט סוריאליסטי. אם אתה חושב על זה יותר מדי אתה נעשה פרנואידי. אבל אני לא פרנואיד. אני פשוט חקרתי את מה שקרה שם".
מה למשל קרה שם?
"בוועדת ה־DSM השלישי, למשל, כל האנשים היו מהגישה הנוירו־פסיכיאטרית (שקושרת את הבעיות הנפשיות לביולוגיה של המוח - ט"ש). זה בסדר, אבל לא היה שום איזון עם גישות אחרות בפסיכיאטריה. רק אחרי ארבע שנים הם שמו לב לזה שהם לבד, ולקחו מישהו מגישה פסיכואנליטית כעלה תאנה. הוא התפטר אחרי זמן קצר והסביר: 'צפיתי מהצד בדיונים הללו, אם להכניס למדריך את הפחד מלאכול לבד במסעדות או ללכלך את העניבה, והרגשתי כמו אליס בארץ הפלאות'".
העדויות של דיוויד שפר, פסיכיאטר בריטי שהשתתף בדיוני ה־DSM השלישי, דומות. "בישיבות האלה, של לכאורה מומחים ויועצים, אנשים היו קמים ויושבים וזזים וצועקים", אמר בראיון ל"ניו יורקר". "בוב (רוברט ספיצר, יו"ר הוועדה דאז) היה עסוק מדי בלהקליד הערות מכדי לנהל את הישיבה בצורה מסודרת". לגבי האופן שבו התקבלו ההחלטות הסופיות אמר שפר: "בטח היו לו אילו קריטריונים פנימיים, אבל אני לא ממש יודע מה הם היו".

כמה הפרעות אפשר להמציא בכלל

האח הגדול קובע מהם חיים נורמליים
אותו בוב ספיצר, שנחשב לאדריכל ה־DSM ולאחד הפסיכיאטרים המשפיעים במאה ה־20, הוא האיש שהפך את המדריך לאימפריה. כשספיצר התחיל לנהל את הוועדה ב־1974, ה־DSM היה חוברת של כמאה עמודים עם 182 הפרעות, שנמכרה בעיקר למוסדות בריאות גדולים. תחת ניצוחו של ספיצר (שאגב, סבור שבאמצעות טיפול אפשר לשנות גם נטייה מינית) נהפך המדריך לספר בן כ־900 עמודים עם כמעט 300 מחלות נפש, שנמכר במאות מיליוני עותקים בכל העולם תמורת כ־90 דולר. "מדובר בייצור של כ־150 הפרעות חדשות ב־24 שנים", מדגיש ליין, "זה משהו שלא נראה כמותו ברפואה מאז שחר ההיסטוריה".

ספיצר, כמובן, לא עשה את כל זה לבד. הוא היה צריך רוח גבית - ורוח התקופה התאימה. שנות השבעים התאפיינו בהפניית עורף לזרם ששלט אז בפסיכולוגיה, הפסיכואנליזה הפרוידיאנית, לטובת חזרה לפסיכולוגיה ביולוגית. הריאקציה הגיעה לשיאה בשנות התשעים, כשפרוזק נתפס בה כ"ניתוח קוסמטי קטן לנפש". המהפך הצליח כל כך, שהיום קשה למצוא פסיכיאטר או פסיכולוג מיינסטרימי שמודה שהוא מסכים עם פרויד בלי להתנצל על כך חמש פעמים. ספר שראה אור החודש, "מרשמים לנפש" מאת ג'ואל פריס, טוען שהממסד הפסיכיאטרי כל כך מרוכז היום בתרופות עד שטיפול בדיבור נהפך למתכון להתאבדות מקצועית.
השפעתו של ה־DSM אינה נעצרת בקליניקה. לטענת רבים היא שולחת זרועות אל כל חלקי החברה המערבית ויוצרת חברה הומוגנית וצייתנית. "מתקפה על הנורמליות", קורא לזה ליין, ומרחיב: "הגבולות של הנורמליות מצטמצמים הרבה מעבר למה שאנשים מתארים לעצמם. ה־DSM רומז כמה חברים רצוי שיהיו לך, באיזה חלק של העיר אתה אמור לעבוד, באיזה תדירות תעשה סקס ואפילו איזה סוג של סקס. הרעיון שלהם לגבי מה זה אדם או אזרח הוא מאוד מנרמל ומאוד שמרני. זה מעין אח גדול".

איפה הגבול בין נורמלי למופרע

תלוי על מה חברת הביטוח מוכנה לשלם
המאמץ לכנס את כולם להגדרה צרה של נורמליות, אומר ליין, לוקח תכונות שפעם נחשבו טבעיות וסבירות לחלוטין, והופך אותן לפתולוגיות. "תרבויות קודמות היו יותר סבלניות מאתנו לטווח של רגשות אנושיים ופחות פחדו מהם. יש כמה דוגמאות שחקרתי, למשל העובדה שביישנות נחשבה עד לפני כמה עשורים לתכונה טובה - או לפחות לא רעה - ונקשרה בצניעות ובהתבוננות עצמית.

דוגמה נוספת היא המיזנטרופים, שנהגו להתבודד כי נמאס להם מהחברה. מאז תקופת יוון ועד תחילת המאה ה־19 העריצו את המיזנטרופים על היכולת המצפונית והכישרון שלהם לבקר את החברה ולראות אותה מבחוץ, הם שימשו מעין סמן אזהרה מפני טיפשות ושחיתות. זו היתה תפיסה מאוד פופולרית. היום קוראים לזה 'הפרעת אישיות נמנעת' ומטפלים בזה באמצעות כדורים. הצמצום של התכונות האנושיות לכדי כימיקלים במוח יוצר אפקט אדיר של השטחה".
על אף הביקורת החריפה, ליין לא חושב שהכוונות של כותבי ה־DSM רעות או שהם מתכוונים להגיד שכולנו מטורפים. העניין הוא שאופן הניסוח של המדריך אינו מאפשר לסמן בבירור את הגבול בין הפרעת אישיות לבין סתם אישיות. "השפה שהם משתמשים בה היא כל כך יומיומית וההפרעות בה כל כך נפוצות - כמו רעד בידיים כשאתה כותב צ'ק או הימנעות משירותים ציבוריים - שאתה לא יכול להגביל את זה רק לאנשים שבאמת סובלים מהפרעה כרונית", הוא אומר, "בעדכון שיצא ב־1994 הם הוסיפו פחד מלדבר מול קהל או חשש להביך את עצמך בציבור לרשימת הסימפטומים של החרדה החברתית. מי לא מרגיש ככה לפעמים? כך שיש פער מאוד מטריד בין מה שהם רואים כמשימה שלהם - לעזור לאנשים סובלים, דבר שאני תומך בו - לבין מה שקורה בפועל. חייבת להיות דרך להגדיר חולי נפש בלי לגרור איתם למטה חצי מהאוכלוסייה".
התגובה לביקורת של ליין עוברת כבר לרמה האישית. "לאנשים חסרי ניסיון קליני, כמו פרופ' ליין, אין באמת הבנה ריאליסטית של מה זה 'נורמלי'", אומר ד"ר דיאמונד ל"כלכליסט". "ה־DSM דווקא מבחין בין סתם רגשות נורמליים לפתולוגיה באמצעות קריטריון שאומר שפתולוגיה פוגמת בתפקוד היומיומי. נכון, האבחון הפסיכיאטרי לא מושלם והוא רגיש למניפולציות, ובגלל הדרישות של חברות הביטוח הרפואי להוכיח שהטיפולים הכרחיים, המטפלים נאלצים להגזים באבחונים. אבל האם אלו שמתנגדים לאבחון הפסיכיאטרי היו מעדיפים שאנשים שמוגדרים היום כסכיזופרניים היו נחשבים לאחוזי דיבוק שטני? זה היה המצב בעבר הלא מאוד רחוק. אבחון המחלות הוא שלב בדרך לטיפול. מתן שם לתופעה הוא בעצם מתן משמעות לסבל, שלפני כן היה חסר משמעות. לחשוב שלא צריך לאבחן מקרים כאלה זה נאיבי ומסוכן".

איך יוצרים מגיפה

קמפיין חזק לקהל יעד ענקי שווה 2 מיליארד דולר
דיאמונד מזכיר, כמעט בדרך אגב, את אחריותן של חברות הביטוח לאבחון היתר הפסיכיאטרי. בכך הוא חושף צלע אחת בשילוש הקודש של ה־DSM, חברות הביטוח וחברות התרופות. חברות הביטוח דורשות אבחון DSM כדי להחזיר הוצאות, וחברות התרופות עטות על כל אבחנה חדשה כנשרים על נבלות בשדה פתוח. אחרי הכל, זה שוק אדיר שקשה להתעלם ממנו: ב־2005, יותר מ־67 מיליון אמריקאים נטלו תרופות אנטי־דיכאוניות - כמעט חמישית מהמדינה. לפי מחקרים שונים מגלגל השוק העולמי 15–20 מיליארד דולר בשנה, ו־70% מהמחזור הזה הוא בארה"ב. בישראל מדברים מחקרים על כך שכ־10% מהאזרחים הבוגרים בולעים כדורים לאיזון מצב הרוח.
חברות מסחריות דוחפות תרופות פסיכיאטריות לא מהיום. ליין חוזר בספרו להתחלה, בשנות החמישים, אז שיווקה חברת מרק בהתלהבות סמי הרגעה. הגל הגדול האחרון בתחום החל בסוף שנות התשעים, כשחברת התרופות גלקסו־סמית־קליין זיהתה את הפוטנציאל שבשבע הפרעות הביישנות החדשות והתחילה לשווק מרפא לבעיה: את סרוקסט (פקסיל), תרופה ישנה עם תופעות לוואי מדאיגות. מיד אחרי שקיבלו את אישור ה־FDA הם כיסו אוטובוסים ברחבי ארצות הברית בפוסטרים שנושאים את הסלוגן "דמיין שאתה אלרגי לאנשים", ותחתיו גבר נאה ורגיש שבוהה בכוס התה שלו. "ההזדמנות אדירה", כתבו מנהלי החברה במסמך שליין מצטט, "כ־90 מיליון מבוגרים בצפון אמריקה ובאירופה סובלים מזה בכל רגע נתון".
האסטרטגיה עבדה כמו קסם - ב־2001 סרוקסט היתה התרופה האנטי־דיכאונית הנמכרת ביותר בארה"ב (יותר מפרוזק), עם הכנסה שנתית של יותר מ־2 מיליארד דולר וכ־5,000 חולים חדשים מדי יום. המניה של גלקסו־סמית־קליין הרקיעה לשחקים. "לפני שמונה שנים נהפכו החרדה החברתית ודומותיה לדיאגנוזה השלישית בהיקפה, אחרי דיכאון ואלכוהוליזם", אומר ליין, "זה הישג אדיר, בהתחשב בעובדה שזו הפרעה שבכלל לא היתה קיימת לפני סוף שנות השמונים".

מה עושות חברות התרופות

מסכת של ניגודי עניינים ותופעות לוואי
הקשר עם חברות התרופות מתחיל הרבה לפני הקמפיינים. מאמר שהתפרסם לאחרונה בכתב העת "Psychiatric times" מצביע על הבעייתיות בכך ששני שלישים מ־27 החברים בוועדת ה־DSM עבדו בעבר באופן ישיר עם חברות תרופות. "לעתים קרובות הפסיכיאטרים בוועדה מרגישים מחויבים לחברות התרופות, מתוקף מימון המחקרים שלהם ומשום שהן המקור לחלק גדול ממשכורותיהם", מרחיב ליין, "כך שהם לא ינשכו את היד שמאכילה אותם. בפסיכיאטריה אין כמעט מצב של חוסר ניגוד אינטרסים. רוב הפסיכיאטרים שעוסקים במחקר מקבלים את הכסף שלהם מחברות התרופות. למעשה, כששאלתי את החוקרים פה באוניברסיטה שעזרו לי בכתיבת הספר איך אני יכול להודות להם, הם אמרו 'רק אל תזכיר את השם שלנו בשום מקום, אנחנו צריכים להמשיך לעבוד עם החברות האלה'".
מכיוון שחברות התרופות הן לרוב אלו שמממנות את המחקרים, הן גם יכולות להעלות את קרנם של המוצרים שלהן ולנכש תוצאות שליליות. מאמר שפורסם לאחרונה ב"ניו אינגלנד ז'ורנל אוף מדיסן", מכתבי העת המובילים לרפואה בעולם, תומך בטענה הזו. לפי המאמר, 31% מתוצאות המחקרים על תרופות אנטי־דיכאוניות אינם מגיעים לידי פרסום. "החברות לא מעוניינות לפרסם תוצאות שמאירות באור לא חיובי את המוצר שלהן", טוען ליין, "התוצאות האלה מונחות באיזו מגירה נעולה, ואנחנו פשוט לעולם לא נדע אותן".
סטיבן דיאמונד
ובכל זאת, בשנים האחרונות המגמה משתנה, כפי שהוכיח מקרה הסרוקסט. תופעות הלוואי שהחברה טרחה להצניע הגיעו לכותרות ראשיות, וב־2004 נתבעה גלקסו־סמית־קליין על הונאת הציבור; התביעה הסתיימה בהסדר שבו שילמה החברה 900 אלף דולר (שבריר מהרווחים שלה על התרופה). החברה גם נאלצה להודות בפומבי שהכדורים הנחמדים שלה, שנמכרו לאמריקאים כמו דונאטס טריים, עשויים לגרום לחרדה, כאבי ראש, רעד, בלבול, שלשול, בחילה, הקאה והזעה ולפעמים אפילו להזיות קשות ותרדמת. אה, כן - וכמו יתר הכדורים אנטי־דיכאוניים שמעלים את רמת הסרוטונין (כולל פרוזק וציפרלקס), הסרוקסט עשוי להוביל למחשבות אובדניות. כך שלעתים לא רחוקות, לצד ההקלה שמציעות התרופות, פגיעתן גם עולה על התועלת.
עכשיו, כשתופעות הלוואי של התרופות האנטי־דיכאוניות יצאו מהארון וכשרבות מהן סיימו את תקופת הפטנט שלהן, ליין חושד שחברות התרופות התחילו לדחוף לכיוון אבחונים שדורשים תרופות אנטי־פסיכוטיות ("אבל אני עוד לא יכול להוכיח את זה", הוא מודה).

במקביל, יכול להיות שכל ההגמוניה הפסיכיאטרית רועדת, והגישה הביו־פסיכיאטרית נכנסת לתקופת הדמדומים שלה. "מחקרים חדשים מראים שההסברים הקושרים את ההפרעות לסרוטונין במוח פשוט לא נכונים - יש הרבה דיכאוניים עם סרוטונין גבוה ואנשים עם סרוטונין נמוך שלא סובלים מדיכאון", אומר ליין, ובעניין זה אפילו דיאמונד מסכים: "מצער שהפסיכיאטריה פנתה לגישה הביולוגית, שרואה את כל ההסברים בחוסר איזון כימי שאפשר לאזן באמצעות תרופות. יש הרבה תיאוריות שמסבירות סכיזופרניה, חרדה, דיכאון ועוד, אבל אף אחת מהן לא הוכחה באופן חד־משמעי".

"בעולם האקדמי נגמר הרומן עם התרופות", טוען ליין לסיכום, "זה פשוט לא מוכיח את עצמו מדעית. חבל שתרבותית עדיין לא מבינים את זה". 

קישורים: 
פורסם על ידי ב- אין תגובות:
תוויות: , , , , ,

יום ראשון, 15 באפריל 2012

השוק שחור של רפואת הנפש במגזר החרדי - פרופ. עומר בונה , ד"ר אילן רבינוביץ'


המאמר הרבנים מבקשים, הרופאים רושמים: השוק השחור של רפואת הנפש במגזר החרדי הארץ , יאיר אטינגר , אפריל 2012

כדורים פסיכיאטריים לדיכוי היצר המיני, תרופות הניתנות בלי פיקוח מספק 
ומרשמים לפי הזמנה. כך הופך הטיפול התרופתי במגזר מענה לכל בעיה

זה לא מדע בדיוני ולא תוכנית ריאליטי. הסיפור הזה קורה בישראל במשך שנים, מתחת לאף. במפתיע איש לא מכחיש את השיטה, לא הפסיכיאטרים שרושמים ולא המטופלים שבולעים. כולם מודים ללא כחל ושרק: תרופות פסיכיאטריות ניתנות לבחורי ישיבות ולאברכים, לנערות סמינר ולנשים נשואות, לפי בקשת המערכת - הרבנים, “המשגיחים”, מדריכי החתנים, הממונים על הסדר בישיבות ובפנימיות.

כדורים לדיכוי הדחף המיני, להפרעות קשב וריכוז, נגד דיכאון וחרדה, נגד מאניה־דיפרסיה, נגד התקפים פסיכוטיים, מה לא. חלק מהכדורים האלה מתגלגלים במעין שוק שחור של גמ”חים המנוהל באופן עצמאי, וחלק אחר מקורו במרשמי רופא חוקיים למהדרין. הפסיכיאטרים שרושמים את התרופות טוענים שהם פועלים על סמך אבחון מקצועי ולטובת המטופל בלבד, אך לא מכחישים את המעורבות הנמרצת והשיטתית של גורמים זרים בהליך קבלת ההחלטות שלהם, גם בתוך הקליניקה הסגורה, שם אמור המטופל בלבד לעמוד לנגד עיניהם.


פלייליסט - פסיכיאטר אילן רבינוביץ'


בכתבה שלפניכם מתאר פסיכיאטר בכיר, מהשורה הראשונה בישראל, המתפרנס באופן פרטי מטיפול בחרדים, מה מתרחש בחדר הטיפולים שלו. הוא מגן על השיטה שבה ניתנות לבחורי ישיבה תרופות כדי למנוע מהם אוננות מוגברת או קיום מגע עם בני מינם, ויש בה מעורבות קבועה של רבנים בקליניקות הפסיכיאטריות הפרטיות הנוצצות במדינה, גם זו שלו.

אותו פסיכיאטר מואשם כאן על ידי עמיתו, גם הוא בכיר במקצוע, בהיותו “משת”פ” המסייע לרבנים לשלוט בצאן מרעיתם. מהעבר השני, “הארץ השבוע” גבה גם עדויות מכחצי תריסר מטופלים ובני משפחותיהם. שמות כולם שמורים במערכת. כמחצית מהמתראיינים הם חרדים מן השורה, המחצית האחרת נטשה את הדת: כולם גוללו סיפורים שונים זה מזה, אבל בכולם חוזרים שוב ושוב שמות אותם פסיכיאטרים בכירים, רבנים ועסקנים.

אחד המרואיינים ביקש “לעצור את הפשע הנורא”, אחר התריע כי “מתרסקות נשמות” ונאחר דיבר על “שלטון של בורות ורשע”. אחד האברכים אמר ל”הארץ” כי כבחור ישיבה צעיר קיבל מרשם מרופא, שנועד לדבריו, “למנוע מבן אדם להוציא זרע לבטלה, זו המטרה היחידה”.


סערת “האח הגדול”, שבה התגלה הפסיכיאטר אילן רבינוביץ' שרשם לכאורה כדורים למטופליו כדי לשרת את ההפקה ולאו דווקא אותם, שיכנעה חלק מהמטופלים לדבר ולהציג מרשמים ומסמכים המעידים על שיטה בממדים גדולים הרבה יותר. התופעה מעלה בעיות אתיות, אולי גם חוקיות, וחושפת יחסי גומלין בעייתיים בין התרבות החרדית לבין עולם הפסיכיאטריה, המודרך לכאורה בעקרונות טיפוליים בלבד.


חזרה לתלם

מנהל המחלקה הפסיכיאטרית של בית החולים הדסה עין כרם, פרופ’ עומר בונה - עושה הון ממתן סמים פסיכיאטריים לצעירים חרדים
פרופ' עומר בונה. "למנוע קונפליקט בין המטופל למערכת". צילום: אמיל סלמן
בדצמבר האחרון קיים איגוד הפסיכיאטריה יום עיון בירושלים, בנושא “המגזר החרדי כצרכן שירותי בריאות הנפש”. סגן שר הבריאות, איש חסידות גור, יעקב ליצמן הוזמן לנאום, ועמו שורה של פסיכיאטרים המרבים לטפל בפציינטים חרדים, ועסקני רפואה בכירים ומוכרים במגזר. אחד ממארגני הכנס היה מנהל המחלקה הפסיכיאטרית של בית החולים הדסה עין כרם, פרופ’ עומר בונה, שהרצה על “פסיכיאטריה תלוית תרבות במגזר החרדי”. בונה, רופא ותיק ומוערך, שיבח את הפתיחות הגוברת בחברה החרדית למשלח ידם של הנוכחים באולם. אך בהמשך אמר כמה משפטים שגרמו למקצתם לנוע באי נוחות.

במצבים מסוימים, שיתף בונה, הוא סבור כי יש לשקול מתן כדורים נגד דיכאון לבחורי ישיבות, אף שהם אינם סובלים מדיכאון כלל, וזאת במטרה לנצל את תופעת הלוואי של התרופה: דיכוי הדחף המיני. הוא נתן למאזיניו להבין כי הוא עצמו רושם תרופות כאלה למי שסובל מ”בעיה” בתחום המיני, כמו נטיות הומוסקסואליות. הוא אמר, כפי שיסביר גם ל”הארץ השבוע”, שבחור ישיבה שמתנסה ביחסים חד־מיניים או באוננות מוגברת - דינו אחד: קונפליקט מתמיד והרסני בינו למערכת, ובינו לבין עצמו, עד שקיעה בדיכאון בהמשך הדרך.

מהדברים השתמע כי פרופ’ בונה אולי מבקש למנוע מהמטופל קונפליקט נפשי, אבל למעשה מחזיר אותו לתלם, דבר העולה בקנה אחד עם האינטרס של הרבנים, שפעמים רבות הם שיוזמים את הפנייה אליו. כדי להגן על עמדתו החריגה, הסביר בונה כי ניסיונו הממושך עם מטופלים חרדים שינה את הגישה שאחז בה שנים רבות.

לדברי בונה, “יש התנהגויות שמעמידות חרדים בקונפליקט עם מערכת הערכים שלהם, ומביאות אותם לבעייתיות נפשית, עד כדי דיכאון. העמדה שלי לגבי טיפול תרופתי במקרים אלו השתנתה. למשל, כשהייתי צעיר, אידיאליסט ולא כל כך מנוסה, בכל פעם שהיו באים עם עניין של הומוסקסואליות, או אוננות, או בטרמינולוגיה החביבה על חרדים: ‘כפייתיות במין’, הייתי אומר, ‘הומוסקסואליות זו לא בעיה נפשית, אוננות אין מה לדבר שזו לא בעיה נפשית, זו לא בעיה רפואית. אני לא מטפל באנשים שאין להם בעיה רפואית’.

“עם השנים ראיתי שהאנשים שעושים את הדברים ה’נוראיים’ האלה סובלים נורא בגלל המצב הניגודי שבו הם נמצאים. אותם יצרים ודחפים, או אותן התנהגויות, מעמידים אותם בקונפליקטים בלתי אפשריים מול החברה שלהם, ואז הם נכנסים למצבים דיכאוניים. במקרה כזה אני כן אהיה מוכן לתת תרופות כדי למנוע התפתחות מצבים אלו”.

בונה מודה שהגישה הזאת חריגה, אבל הוא לא היחיד שאימץ אותה. פסיכיאטרים שעמם שוחחנו אמרו שהם “מזועזעים” מהגישה, שלדבריהם מנוגדת לכללים אתיים מקצועיים. חסידים ששוחחנו עמם אמרו שהם חוששים שהטיפול שהם או חבריהם עברו פגע בהם לצמיתות - דבר שהפסיכיאטרים הרושמים את התרופות מכחישים. מכל מקום, אברך מחסידות גור טוען כי הטיפול התרופתי משיג את המטרה ההפוכה, שתלמידים שנתפסו לאחר התנסות חד־מינית מינורית, או נתפסו מאוננים, מוכתמים לעד כהומוסקסואלים בעיני קהילתם, למרות גילם הצעיר לעתים.

פרופסור בונה, מצדו, בטוח כי “אין היום פתרון טוב למצב כזה בחברה שלהם”, כלומר להכלה של נטייה הומוסקסואלית. מדבריו משתמע שפעמים רבות תרופה היא המוצא היחיד.


מודעות עולה

פסיכיאטרים שמטפלים בבחורי הישיבה נשכרים כמעט תמיד באופן פרטי. במקרים מסוימים, מי שמשלם על הטיפול הוא רב, משגיח או עסקן רפואי. פסיכיאטרים שהתראיינו לכתבה טוענים כי הקשרים בין הממסד החרדי ובין רופאים פסיכיאטרים מעוררים לכל הפחות שאלות על האופן שבו נשמרים כללי האתיקה, כפי שנוסחו בידי ההסתדרות הרפואית, למשל: הרופא “ישמור על פרטיות המטופל ועל הסודיות הרפואית שלו” ו”לא יקח חלק בכל פעולה הפוגעת בשלמותו הגופנית או הנפשית, או בכבודו של כל אדם”.

“לעתים פסיכיאטרים עלולים להפוך להיות שלוחים של הממסד החרדי”, אמר פסיכיאטר אחד, ואחר סיפר על “לחצים” המופעלים על ידי רבנים ועסקנים חרדים, ועל “נאמנות כפולה” שעלולה להתפתח, בקרב רופאים שרואים בכך אפשרות להגדיל את מאגר הפציינטים. מאחורי השאלות האלה מסתתר סוד ידוע בקהילות חרדיות מסוימות, והוא השימוש הנרחב שלהן בפסיכיאטריה מגויסת.

בחלק מהמקרים מדובר בתופעה שהפסיכיאטרים מברכים עליה: עלייה במודעות ונכונות לטפל במצוקות נפשיות למרות הסטיגמות ‏(הקיימות עדיין גם בחברה הכללית‏), והפגיעה האפשרית בשידוכים. המודעות גוברת גם הודות לעיתונות החרדית, שמספקת לקוראים טורי עצות בענייני נפשות. כך למשל ב”מפנקסו של בן ישיבה”, טור קבוע של הרב יעקב ב. פרידמן בשבועון “בקהילה”, המייעץ לבחורים ואברכים במצוקה נפשית, “עצות מהחיים”, פינה ברדיו “קול ברמה”, ובטור שהחל להופיע לפני כמה שנים במוסף הנשים של “המודיע”, מטעם כותבת בשם “הניה” שלא אחת עודדה גם שימוש בתרופות.

אבל בראש ובראשונה גוברת המודעות בחדרי חדרים, במסגרת ייעוץ אישי ודיסקרטי שנותנים רבנים, עסקנים ו”משגיחים” בישיבות, ואפילו אדמו”רים בעלי שם כמו הרבי מגור והרבי מאמשנוב, שנחשבים “מבינים” בעולם הנפש וממליצים לחלק מהפונים אליהם על פסיכיאטרים הנהנים מאמונם. חלק מהפונים צריכים לשלם מכיסם על הייעוץ הפסיכיאטרי בעוד אחרים מקבלים מימון מגורמים שמאחורי הקלעים, לעתים ממקורות נסתרים גם למטופל עצמו.


בדיוור ישיר

לפני שנים הוקמה בחסידות גור “קרן הצלת דורות”, כדי לסייע לחסידים בטיפולי פוריות. עם השנים, הקרן שייסד הרב יוסף ‏(יוסל‏) קופרברג, איש סודו הקרוב של האדמו”ר מגור, שהתמנה בינתיים גם לתפקיד יו”ר מרכז אגודת ישראל, החלה לסייע לחסידים רבים יותר ויותר להתמודד גם עם מצוקות נפשיות או הפרעות אחרות.

מדי פעם מפרסמת הקרן פנייה לחסידים - באמצעות דיוור ישיר לחסידי גור, או בעיתון “המודיע” בעל האוריינטציה הגוראית - לתרום לקרן. באחד המכתבים שהגיעו לתיבות החסידים בשנים האחרונות נכתב כי הקרן עוסקת “בהעלאת מזור וארוכה לבעיות ומועקות ברפואת הנפש”, וככזו שאין בית בחסידות גור שלא נזקק לשירותיה.

במכתב, שהגיע אז לידי “הארץ השבוע”, נכתב כי “כיום ניתן לפתור בעיות סבוכות ביותר על ידי טיפול נאות. עסקני הקרן מקיימים קשר הדוק עם רופאים בכירים ופרופסורים ידועי שם בתחום זה, כאשר על פי אבחנתם המדויקת ניתנים בשעת הצורך תרופות מתאימות שלא מותירות אחריהן כל תופעות לוואי כך שניתן לחזור לחיי שגרה בריאים ומאושרים. וכידוע, עלות התרופות והטיפולים בתחום כאוב זה מסתכמים בהון רב, אותו משלמת קופת הקרן לאלו אשר אין ידם משגת”.

עוד נכתב, כי הקרן עוסקת “במתן פתרונות ייעוץ ומימון לאברכים יקרים מאנשי שלומנו הזקוקים לישועה, אשר כמה שנים לאחר שהקימו את ביתם לתפארת על אדני התורה והחסידות, מתהלכים הם כמי שתוחלתם נכזבה, בעיניים כבויות נטולי כל תקווה”. 

"עם הגידול המבורך בציבור אנשי שלומנו בלי עין הרע, מתמודדת הקרן גם עם ריבוי מקרי הסיוע אשר בשנים האחרונות הוכפלו ואף הושלשו, כך שלכל יחיד מאתנו יש אח או ידיד קרוב שוודאי נתמך על ידינו בדרך זו או אחרת".

גור, החסידות הגדולה בישראל, המונה עשרות אלפי נפשות המפוזרות בקהילות גדלות והולכות מחצור הגלילית ועד ערד, חריגה באופיה השמרני גם בנוף החרדי, בעיקר בנוגע למיניות. האדמו”ר הנוכחי, רבי יעקב אריה אלתר, קיבל את השמרנות כמורשת, אבל הוא עצמו ידוע בחשיבות שהוא מייחס לענייני בריאות, ובכלל זה בריאות הנפש. במקביל, בשנים האחרונות התפתחו בחסידות מנגנונים העוסקים בכך, וחסידים מספרים שהטיפול התרופתי נפוץ זה כמה שנים גם בישיבות הקטנות, לגיל התיכון.

“הטיפש גרוע יותר מהרשע”, אומר יעקב (שם בדוי) על עסקני החסידות שהקימו את “קרן הצלת דורות” והפכו אותה לאחד הארגונים הפנימיים החזקים בתוך גור. הוא אומר כי פעמים רבות, שלוחי האדמו”ר באמת מתכוונים לסייע לאנשים במצוקה, “אבל בגלל הטפשות שלהם הם רומסים נשמות על גבי נשמות, ואני שואל את עצמי עד כמה הם מודעים לזה”.

חיים ‏(שם בדוי‏), ש–23 שנותיו בחסידות גור היו עשירות בפסיכו־פרמקולוגיה, שהתגרש מאשתו לפני שלוש שנים ועזב את הדת, אמר: “לפעמים הם ‏(המשגיחים או המורים‏) רוצים לעזור, אבל הם לא יודעים כלום על פסיכולוגיה. מישהו הכניס לשם את הרעיון של תרופות וזה תפס כמו איזה פטנט. הם אוהבים פטנטים”.

לדבריו, “זו האהבה החרדית לקיצורי דרך. זו גם הגישה החרדית שאומרת ‘אם הילד לא רוצה להיות דתי, בטוח משהו דפוק לו במערכת’. הם לא חושבים שאולי הילד לא מתאים להתנדנד כל היום מעל גמרא. אפילו במקרה שלי, שכבר יצאתי בשאלה, אבא שלי ממשיך ללכת כל הזמן לאדמו”ר, שאומר לו ‘תשכנע אותו שייקח כדורים’. הוא חושב שהאתאיזם שלי יירפא עם איזה כדור”.

הביקורת אינה נחלת המטופלים בלבד, היא נשמעת גם מפי פסיכיאטרים היודעים היטב מה קורה במחלקות בבתי החולים ובקליניקות הפרטיות. ראש מחלקה בבית חולים פסיכיאטרי, שמטפל בחרדים רבים באזור ירושלים, סיפר על “בחורים בישיבה קטנה ‏(גיל התיכון‏), נורמטיביים וללא בעיות משמעת, שמתקשים בלימודי גמרא. יש פסיכיאטרים שבלי בעיה רושמים להם ריטלין, הרבה פעמים לפי דרישת הרבנים. אני מזועזע מזה. אנחנו מגיעים למצב שהפסיכיאטר הופך להיות בן ברית ומשת”פ של הרבנים, במקום של המטופלים. אף אחד לא מעלה על דעתו אפשרות שהילד לא מתאים ללמוד כל היום גמרא. יש גם בחורים שנשלחים לטיפול תרופתי כי תפסו אותם עושים משהו במקלחת. הרבה פעמים זה חסר הצדקה”. יודגש כי דבריו אלו מתייחסים לרופאים שונים ולא לאלו המוזכרים בכתבה.

פסיכיאטר ידוע אחר אמר כי בעבר קיבל פניות רבות מעסקנים חרדים, אך אלה פחתו ככל שגילה עמידות למה שהגדיר “לחצים” של רבנים לרשום תרופות מסוימות לבחורים ואברכים שהופנו אליו. “הם מצאו אולי פסיכיאטרים אחרים, שכנראה רושמים להם בלי לשאול יותר מדי שאלות”, אמר, והוסיף שהוא רואה זאת בחומרה. “הנושא של פסיכיאטריה מגויסת קיים גם בצבא. שם המערכת מצפה מהרופא, הרבה פעמים, להכריז על הפציינט כבריא. כאן זה לפעמים הפוך, יש אבחון יתר. אם אתה אומר שהשאיפה של האדם בחיים היא לקיים אורח חיים מסוים, לפי ערכים מוגדרים, אז אתה תעשה מה שאתה יכול, גם בעזרת תרופות, כדי לקדם את חבר הקהילה למימוש אותם ערכים. יש בעיה מצד פסיכיאטרים שמחויבים משפטית ואתית לעזור לפרט, והופכים לפעמים לשלוחים של הממסד החרדי עם ערכים אחרים. זה הרבה יותר רחב מאשר קומץ משתתפים באח הגדול”.

פסיכיאטר בכיר המטפל בחרדים אמר בשיחה פרטית ל”הארץ השבוע” כי ייתכן שחרדי המאמץ אורח חיים חילוני באופן פתאומי, סובל ממצב מאני. “במצב כזה אנשים מחליטים החלטות לא שקולות, הולכים אחרי יצריהם ואחר דימוי לא מציאותי של העולם החילוני, כאילו שאם הם יהיו חילונים הם יתחילו לקיים יחסים עם כל מה שזז. אם יש למישהו מאניה אני אתן לו ליתיום. אם יש לו מאניה, הליתיום ברוב המקרים יעזור ובדיעבד הוא יבוא ויגיד ‘הייתי במצב שאיבדתי את שיקול דעתי’’. אם אין לו, ובאמת הוא עשה חיפוש פנימי, והחליט באמת ‏(להיות חילוני‏), הכדור לא ישנה את זה. הכדור לא משנה השקפה”.


למי נאמנים?

אז איך זה עובד? במרכז פרשת האח הגדול עומדת הטענה שהפסיכיאטר, ד”ר אילן רבינוביץ, שמר לכאורה אמונים להפקה ולא למטופל. טענה המוכחשת מכל וכל על ידי ד”ר רבינוביץ. במקרה החרדי, הקליניקות הנוצצות ביותר בישראל מגויסות פעמים רבות למערכת החרדית, ביודעין או בלא יודעין - החל באדמו”רים הנחשבים למבינים בתחום הפסיכיאטרי, דרך מטפלים קהילתיים, שאליהם מופנים אנשים עם בעיות ומצוקות נפשיות, וכלה במיני מתווכים נטולי תפקיד רשמי.

פרופ' בונה מסביר כי “יש הרבה עסקנים ואנשים שמטפלים ועוזרים בחברה החרדית, וזה לחיוב כמובן, ברמה כזאת שמערכת התמיכה שסביבה חרדית מעמידה היא במרבית המקרים לאין ערוך טובה ממערכת התמיכה שמעמידה סביבה לא חרדית. עד כדי כך שאני חושב שבהרבה מקרים אצל חרדים אפשר למנוע אשפוזים”.

בונה מאשר שהמתווכים הם שיוזמים פעמים רבות את הפנייה לפסיכיאטר, ולא המטופל, וכאשר נקבע התור הם מלווים את הטיפול. “נדיר ביותר שאנשי חינוך ‏(במגזרים אחרים‏) יהיו כל כך מעורבים. מבחינתי זה בגדול לחיוב, מדובר באנשים שהם סומכים עליהם לגמרי. אני לא בא באיזושהי פוזה חשדנית כלפי זה. ברוב המקרים אני חושב שהמטפלים, הרבנים, המורים, המשגיחים, רוצים באמת להיטיב עם המטופל, ובאמת מאמינים שיהיה לו יותר טוב אם יחזור להיות קונפורמי עם המערכת. יש מקרים שלא, לא לכולם אני נותן תרופות. זה לא משהו אוטומטי”.

חיה ‏(שם בדוי‏), חסידת גור לשעבר, עזבה את משפחתה ואת הדת בדרך חתחתים שכללה ערוץ פסיכיאטרי שנפתח כשתבעה לראשונה גט מבעלה, לפני שנים אחדות. “יש עסקנים ומדריכים שחייבים להיות בשליטה מלאה, ואם מישהו לא הולך בתלם, גם מוציאים אותו עם סטיגמה, וגם נותנים לו כדורים שיכולים להזיק לו. יש גם מדריכי חתנים, שמלווים את הגברים תקופה ארוכה אחרי הנישואים, ומחזיקים אצלם תרופות. המקרים הקשים יותר הולכים לפסיכיאטרים. ביום שפתחתי תיק גירושים בבית משפט לענייני משפחה, איימו עלי ‘אם עד מחר ב–12 את לא סוגרת את התיק, ייקחו לך את הילדים. תהיה פה פרשת יוסל’ה שוחמכר 2'.
 “אבא שלי נסע אחרי לבית המשפט, לוודא שאני סוגרת את התיק”, המשיכה. “הוא אמר לי שיש לו משהו חשוב להגיד לי, ובדרך הסביר לי שיש משהו שהוא מסתיר ממני כבר חודשים, והוא שיש לי מאניה־דפרסיה. אבא היה דמות רצינית בחיים שלי, אם הוא אומר כזה משפט חשבתי שבטוח הוא צודק. בשיא הלחץ והטירוף נסעתי לרופא, פסיכיאטר ידוע במרכז הארץ ‏(חיה ביקשה שלא לנקוב בשמו‏). רצתי אליו באמונה שיציל לי את החיים. זה חוסר אונים שאני לא מאחלת אותו לאף אחד. כשהגעתי, ראיתי בחור חסידי שטיפל כנראה בתשלום עבורי, כי הרופא אמר לי ש’זה בסדר’. אז זה התחיל להריח לי מסריח. ייתכן שגם הפסיכיאטרים הם סוג של קורבנות, המתווכים משקרים להם ככל העולה על רוחם. אני לא מאשימה את הפסיכיאטר, אלא את העסקנים. הם אלה ששולטים בכל הצדדים. הסיבה היחידה שרשמו לי כדורים היתה בגלל שעסקנים, בשיתוף עם משפחתי, רצו למנוע ממני לבקש גט. לא היה שום רקע נפשי אמיתי לסיפור הזה”.

לדברי חיה, “פגשתי את הפסיכיאטר פעם אחת. הוא כתב ‘צריכה מעקב’. בסופו של דבר, אחרי שהתגרשתי, הגעתי לפסיכיאטרית מדהימה שהצילה לי את החיים. לקח לה חצי שנה לשכנע אותי שאין לי מאניה־דפרסיה. זה היה עניין קריטי בשבילי. חשבתי: אם אני חולת נפש, אני לא אקח אחריות על הילדים. היא הכניסה אותי לטיפול. הייתי צריכה להילחם על השפיות שלי ולמצוא לבד פסיכיאטרים שיעזרו לי. היה כפסע ביני ובין האמונה שאני לא שפויה. אני אדם חזק, אבל אני תוהה מה קורה עם נשים יותר פגיעות שמכירות את העולם פחות?”


לא רוחני

חיים, שגדל בקהילת גור בצפון, אומר: “אני יודע שיש בחורים שמופצצים בכדורים. אחי הקטן, מגיל 13 או אפילו לפני זה, נתנו לו ריטלין. אבא שלי לא רצה להגיד לו מה זה, שלא ייפגע בשידוכים. הוא גם זכר שאני לא רציתי לקחת כדורים, אז הוא החליט להערים עליו ואמר לו שזה ויטמינים. אבא שלי חסר כל השכלה, אבל בשיתוף עם המורה בחדר הוא איבחן אותו ונתן לו כדורים. מי שמספק את התרופות הוא רופא משפחה, שאם אבא שלי רק יבקש, הוא גם ייתן לאחי הקטן פרוזאק או גלולות נגד הריון”.

היום חיים בן 26. הוא חילוני ועצמאי בעולם. עם משפחתו יש לו קשר רופף. הוא מספר כי בניגוד לאחרים, מעולם לא כפו עליו לקחת תרופות, אבל הוא היה בטיפול תרופתי במשך תשע שנים, מגיל 14 ועד 23. היום הוא מאמין שמעולם לא נזקק לתרופות הללו, למעט ריטלין אולי, להפרעות קשב וריכוז. את התרופות והטיפולים הוא קיבל ביוזמה או בתיווך של רבנים ומשגיחים ושל מדריך החתנים שלו באשדוד, שליווה אותו בשנתיים בהן היה נשוי.

חיים הציג ל”הארץ” מסמכים ומרשמים המעידים שטופל במשך השנים אצל הפסיכיאטרים ד”ר אילן רבינוביץ, שמעורב כעת בפרשת “האח הגדול”, פרופ’ עומר בונה ופרופ’ אבי ויצמן, בכיר בבית החולים גהה. “יש לי הפרעות למידה והיפר־אקטיביות מגיל אפס, ובגיל 14 בערך המדריך בישיבה אמר לי ‘בוא נעשה טיפולים לא רוחניים, בוא נתחיל ללכת לאנשי מקצוע’. אז זה התחיל. המשגיח בישיבה שלמדתי בה נכנס לשיטה של הכדורים ונדלק על זה. בתוך שנה צצו שמועות בישיבה שאחד מכל שלושה בחורים לוקח פרוזאק או ריטלין. חלק מהתלמידים היו מבקשים חוות דעת מרופא, כמוני. הוא היה שולח אותנו לפסיכיאטר שנותן חוות דעת. הפסיכיאטר היה עושה אבחון בתשלום מלא והבחור והוריו היו משלמים על הפגישה.

“אני יודע שהיו חניכים שרמזו להם שיסולקו מהישיבה אם לא ייקחו. צריך להבין שזה אמצעי קיצוני מאוד, שאף פעם כמעט לא מפעילים. אתה לא נזרק מהישיבה אלא אם קיימת יחסי מין בגיל 13. אולי אחד בשנה נזרק. כאן הם הלכו בכל הכוח. הופעל לחץ גם על ההורים: הרב היה מתקשר, ההורים לא התנגדו, שוכנעו. אני ועוד כמה תלמידים היינו זורקים את הכדורים לשירותים. לי הרופא רשם ריטלין, חלק קיבלו פרוזאק. המשגיח היה נותן בעצמו את הפרוזאק”.


למה פרוזאק? הם סבלו מדיכאון?

“איך דיכאון בא לידי ביטוי במסגרת ישיבה חרדית? זה שונה שם. דיכאון זה כל מה שהפריע לתפקוד. הבחור לא קם לתפילות, נגיד, אז המשגיח שואל אותו למה לא קם, ‘אולי צריך לזרוק אותך מהישיבה כי אתה לא מספיק דתי?’ אז הבחור מסביר שהוא דתי, אבל לא מסוגל לקום. אז המשגיח מבין שזה משהו נפשי, והוא מכיר רק דיכאון והפרעות קשב וריכוז”.

זוהי כמובן רק השערה, אבל האם ייתכן שהפרוזאק, אם אכן ניתן, ניתן לבחורים שהיו להם “בעיות” בתחום המיני, ברצף שבין גילויים הומוסקסואליים לאוננות? חיים עונה בזהירות: “שמועה כזאת מסתובבת בישיבות כל הזמן, שנותנים לבחורים תרופות שהן כמו סירוס כימי. אני לא נתקלתי בזה אף פעם”.

חיים נזהר משמועות, אבל דבריו המפורשים של פרופ’ בונה בכינוס של איגוד הפסיכיאטריה מבססים אותן לכאורה: לבחורי ישיבות חרדיות נרשמות תרופות נוגדות דיכאון מקבוצת SSRI, בהן פרוזאק, ציפרלקס, לוסטראל (זולופט) וסרוקסט (פקסיל), כדי לנצל את תופעת הלוואי שלהן, הפחתת הדחף המיני ועיכוב שפיכה. בונה מסביר כי השימוש בתרופה נגד דיכאון נועד בסופו של דבר למנוע מצב של קונפליקט הרסני שיכניס את הבחור לדיכאון.

מה מטרת הטיפול התרופתי? אתה דואג שהוא לא ייכנס לקונפליקט הרסני?

בונה: “למנוע דיכאון”.

האם לא כדאי לייעץ לבחור לעזוב את המקום שגורם לו סבל? אולי לעבור לקהילה אחרת?

“אני לא בא ואומר ‘מערכת חרדית היא מערכת בעייתית כי היא מעמידה אנשים בקונפליקטים שיכניסו אותם לדיכאון’. לכאורה יכולת להגיד ‘תראה מה המערכת הזאת עושה’. אני לא עושה את זה. אני בא ונותן את המידע לאנשים ואם הם בוחרים ללכת בדרך הזאת, אני ארשום להם תרופה”.

מניסיונך, האם זה באמת סייע לאנשים “לחסוך לעצמם” את הקונפליקט?

“הרבה יותר מחסך להם קונפליקט. הדבר הזה איפשר להם לשמור על מקומם, תדמיתם, כבודם בתוך המערכת שלהם, להמשיך לשמור על מערכת יחסים משפחתית תקינה, חברית תקינה ולמצוא שידוך ולהקים משפחה”.


דיכוי היצר

חיים מספר כי לאחר נישואיו הוא ביקש ממדריך החתנים שלו שיסדר לו פגישה עם פסיכיאטר. “בגיל 21 נכנסתי לאיזשהו קונפליקט, ורציתי לדכא אצלי את היצר המיני. אחרי שנה של נישואים, כשגרנו באשדוד, נכנסתי לקונפליקט מתוסבך”. לדבריו, הוא פנה לאותו עסקן גור, יוסל קופרברג, שהפנה אותו לפרופ’ אבי ויצמן.

“ויצמן עשה אבחון מקצועי. נתן לי קצת כדורים להרגעה, לא לדיכוי מיני. הוא היה מאוד מבוקר. הייתי אצלו בשלוש פגישות. למדתי שגור שולחים לויצמן. בחדר המתנה שלו יש מלא חסידי גור”.

בשנתיים שהיה נשוי הוא טופל בתרופות לדיכאון וחרדה, ואשתו טופלה בתרופות להפרעות כפייתיות ‏(OCD‏). “אשתי לא ידעה שאני לוקח כדורים, אני ידעתי שהיא לוקחת. ככה זה בגור. אתה לא מספר”, אמר חיים.

בהמשך פגש חיים גם בד”ר אילן רבינוביץ. “מישהו שהכרתי לקח אותי. פה לא שילמתי. אני לא יודע מי שילם. מי שלקח אותי אליו היה במקרה בן דוד שלי, אבל הוא לא בא כבן דוד אלא כמי שמנסה לבנות את עצמו כמתווך בתחום הפסיכיאטריה. ישבתי אצלו עם המתווך, ורבינוביץ נתן את המרשם ואת הטפסים למתווך, לא לי. אני יושב אתו בחדר, והוא מבקש מרבינוביץ את הטפסים אליו, ומקבל.

“הרגשתי שלרבינוביץ אין רגישות להבין שאני חרדי, אני לא יכול להגיד לבן אדם שמלווה אותי ‘לך’. זה לא מקובל. חרדים לא עושים דבר כזה, אתה צריך לגלות רגישות. מבחינת רבינוביץ, הוא יכול לחשוב שיש לי אמון בבן הדוד. מבחינתי אין לי אמון בו. לא הייתי רוצה שהוא יהיה מעורב בזה, אבל הוא קבע לי את התור, ושילם. הייתי תלוי בו”.

“רבינוביץ עשה אבחון מקצועי ורשם דברים”, משחזר חיים. “הוא כתב פחות או יותר מה שכתב ויצמן: חרדות, דיכאון, ורשם כדורים. אז אני לוקח ומעמיס, כי אני רוצה לפתור את הבעיות שלי עם עצמי”. 

ד”ר רבינוביץ לא התייחס ישירות לטענתו של חיים בנוגע למתווך אולם מסר כי ככלל הוא “תמיד יקפיד לשבת עם המטופל בארבע עיניים כשעה”. 

התחנה האחרונה של חיים היתה אצל פרופ’ בונה, אליו הגיע עם עסקן חסידי בכיר שאינו שייך לחסידות גור. לדברי חיים, גרושתו טופלה תקופה ארוכה אצל אותו עסקן, שסיפק לה תרופות בקביעות, והוא היה זה שיזם את הפגישה עם בונה. חיים מספר כי “העסקן הציע לי, דרך אשתי, ללכת לעומר בונה. ואמר שיבוא אתי לירושלים. יש לי אליו יחס של כבוד, כי מאז שהוא החל לטפל באשתי, ראיתי בו את מי שמושיע אותי מכל צרותיי. נפגשתי עם העסקן ולקחנו יחד מונית לרחביה בירושלים. לא רציתי שהוא יהיה אתי בפגישה, אבל הוא בא והתיישב בחדר. אחרי כמה דקות שהפסיכיאטר מדבר עם העסקן, הוא אומר לי ‘קום וצא החוצה, אני רוצה להחליף אתו ‏(עם העסקן‏) כמה מלים’.

“כשחזרתי בונה שאל אותי שאלות: איך אני מגדיר את עצמי כדתי, האם אני רואה את עצמי כחריג מבחינה דתית, וכמובן שהעסקן שומע. אני לא זוכר מה עניתי, אבל רציתי טיפול, אז אמרתי את התחושות שלי פחות או יותר. הוא עשה פרשנות, ואמר לו משהו. אחרי שבועיים, בזמן שהייתי בבית הכנסת, ההורים של אשתי באו אלינו הביתה ולקחו אותה. התקשרו אלי ואמרו ‘ארזנו, לקחנו את הילדה. אנחנו רוצים גט’. בבום אחד.

חיים אומר כי הוא חש שהפגישות אצל בונה, בנוכחות העסקן, תרמו בסופו של דבר לגירושיו. בונה מבהיר כי הוא מקפיד לבקש את רשות המטופל לנוכחות כל אדם נוסף בחדר ומכבד את החלטתו.

חיים אומר כי “מה שחמור פה בעיני, זו ההרגשה שהם שולטים עליך. כמה ילדים תביא ומתי תשכב עם אשתך. הם מביאים אותך לפסיכיאטר ויושבים עם חוות הדעת. הם מעורבבים עמוק באישיות שלך, הם שותפים להגדרה שלך מול איש המקצוע. הם מעורבים בתהליך שמתקיים בינך ובין הפסיכולוג, בינך ובין הפסיכיאטר. זו חדירה לטריטוריה של הנפש. על זה שהם אומרים איך תתנהג בבית כנסת או אפילו בבית - על זה סלחנו להם. פה הם נכנסים לטריטוריה שבינך ובין עצמך”.

לאן זה הוביל אותך?

“אני התלוננתי על יצר מיני מוגבר. בגור יש איסור חמור ליהנות ממין, ונכנסתי למצפון יתר בגלל הרצון שלי במין. אתה מקיים יחסי מין עם אשתך רק פעמיים מוגבלות בחודש. היו לי רגשות אשם בגלל שרציתי יותר. רציתי לדכא את זה. בסופו של דבר השתמשו בזה נגדי. אני בא ממקום שרוצה להשתפר, ממקום טוב, פונה למערכת והיא פוגעת במשפחה שלי. אחרי הסיפור הזה הפסקתי לקחת כדורים, התגרשתי, עברתי דירה, יצאתי בשאלה. עכשיו הכל בסדר, אני לא לוקח שום דבר, מסתדרים”.

בניגוד אליו, יעקב בחר להישאר בגור, על כל המשתמע מכך. הוא לא מוכן לספר מה היה המקרה שבגללו נשלח לאילן רבינוביץ. “אני אדם מאוד נורמלי, מאוד”, הוא אומר. “בגלל סיפור מאוד מסוים, נשלחתי לפני שנתיים וחצי לאילן רבינוביץ.

“שלח אותי מדריך רוחני, אדם מוכר בחסידות. ישבתי אצל רבינוביץ והוא התחיל להקסים אותי, ובסוף רשם לי כדורים. אמר לי ‘זה יעשה לך את החיים יותר טובים’. לא נגעתי בכדורים. קודם כל הלכתי הביתה, ובתור חרדי שהוא קצת מרדן ויש לו גישה לאינטרנט, החלטתי לבדוק בגוגל ולקרוא כל מה שמצאתי על אילן רבינוביץ. ראיתי פורומים עם פציינטים שכתבו עליו טוב או רע. ראיתי שהכדורים שהוא נתן לי מיועדים לסכיזופרניה. הכרתי סיפורים כאלה, על אברכים שפסיכיאטרים רשמו להם כדורים כאלה. כשהרבנים והעסקנים הבינו שאני לא מתכוון לקחת את הכדורים הם הכריזו עלי אישיות לא רצויה. לא העיפו אותי, אבל המערכת ניתקה אתי כל מגע.

“חילונים אוהבים למתוח ביקורת על חרדים בשני נושאים: על ההשתמטות מהצבא ועל יציאה לעבודה. אני חושב ששני הדברים האלה לא מצדיקים שנאה. הסיפור האמיתי של המגזר החרדי הוא רמיסת זכויות האדם והקניין. המחנק שהולך אצלנו הוא נורא. צריך להבין שחלק מהאנשים שמתעסקים אצלנו עם תרופות הם אנשים צדיקים באמת, לחלקם הנכבד יש כוונות טובות ורצון לעזור. כדי להבין מה קורה פה באמת צריך להבין איך הטוב מעורב ברע, בדברים האפלים ביותר”.

“לאלו שסובלים מגירוי, יש פתרונות”
הרב יוסף קופרברג, שייסד את “קרן הצלת דורות” ועומד בראשה יחד עם הרב מאיר ביינברכר, הוא אחד הגורמים המרכזיים לשינוי שעובר הציבור החרדי ביחסו לפסיכיאטרייה. ברחוב החרדי קוראים לו “הרב כדורי”, כינוי שהוא עצמו גאה בו. קופרברג סירב למסור התייחסות כלשהי לכתבה זו, אבל גורם בקרן חלק עם העיתון באופן אנונימי את השקפת עולמם ביחס לטיפול פסיכו־פרמקולוגי.

הגורם טען כי ליווי מטופלים למפגשים עם פסיכיאטריים הוא חיוני, גם בגלל הצורך לגשר על הפער התרבותי בשביל בחורי ישיבות, שלפעמים זה המפגש הראשון שלהם מחוץ לחממה החרדית. לדבריו, הדבר נועד לשרת אך ורק את המטופלים.

“יכול להיות שבאים עם מטופל, הרי בן אדם מתבייש לבטא את עצמו”, אמר הגורם. “באים לעזור לו. מגיע לו ‏(למלווה‏) פרס על זה. אתה לא רוצה מישהו שיעזור לך להתבטא במקום שלא נעים לך?” בנוסף לזה, אמר, “אנחנו תמיד מציעים שבן אדם לא יילך לבד וגם לא עם ההורה. כי בן אדם, בדרך כלל, או שהוא מגזים או שהוא מוריד. אדם בדרך כלל לא אומר תמונה אמיתית. לא שהוא משקר. הוא עיוור. אז טוב שיילך מישהו מהצד, שיגיד איך זה נראה, לפחות בפעם הראשונה. אין לו שום כלי, לרופא, זה לא כמו במקומות אחרים שאפשר לבדוק אותם. זה הערכה לפי סיפור. צריך לשמוע את האמת”.

אחד התפקידים העיקריים של הקרן, הסביר, היא הגברת המודעות כלפי שירותי בריאות הנפש והסרת הסטיגמות. “יש רתיעה מובנית מפסיכיאטריה”, אמר, “בכל בית יש אקמול, אבל בשום בית אין אסיבל ‏(ואליום‏). למה? הסטיגמה היא שאסיבל הוא הסגן של מלאך המוות. בשטח, אדם מתעצבן וסובל ממתח הרבה יותר משיש לו כאב ראש או כאב שיניים. הנזק שנגרם מאי לקיחת אקמול הוא אפסי, לעומת הנזק שנגרם ממתח.

האם משתמשים בכדורים שלא לצורך ההתוויה המקורית שלהם?

“הטענות האלה מוכרות. רוצים להשמיץ אותנו, גם בגלל שזה שייך לחרדים, וגם בגלל הרתיעה מפסיכיאטריה”.

האם נותנים לבחורים כדורים כדי להוריד את הדחף המיני?

“במקצוע הרפואה יש תשובות לבעיות קלות, בינוניות וקשות. לאלו שסובלים מגירוי ולא מתנהגים כמו שהם רוצים להתנהג, יש פתרונות”.

מספרים לבחור מה הוא לוקח?

“בגלל שהסטיגמה היא כל כך קשה נגד אסיבל, לא כל שכן נגד כדורים יותר עמוקים, אז במקום להיעזר מקללים. לכן משמיצים”.

האם הפנייה לפסיכיאטריה רבה יותר אצל גור? ואם כן, למה?

“יחסית. יכול להיות שהמנהיגים בגור הם קצת יותר, עם ראייה יותר רחוקה, והם מנסים לעזור לאנשים, זה הכל. ההתנגדות תעבור, זה ייקח שנתיים, עשר שנים, 15 שנים, ובסוף נקווה שכל בן אדם, כמו שהוא מקבל טיפול לכאב ראש, הוא יילך לקבל טיפול אם הוא עצבני יותר מהנורמה, אם הוא חצי משוגע, או שהוא מרביץ, או שיש לו כפייתיות. אין בן אדם שאין לו כפייתיות, לא לכולם זה מזיק. אם זה מזיק לך, מי הרשה לך לסבול?”

מי מממן את הטיפולים הפסיכיאטריים לחסידים שנזקקים להם?

“בדרך כלל המשפחות, אלא מי? ‘קרן הצלת דורות’ עוזרת לאנשים שאין להם אפשרות לממן את הטיפול. אבל היא לא משלמת להם קבוע”.

תגובות
פרופ’ עומר בונה מסר כי “מטופלים רבים, חרדים וחילונים כאחד, מגיעים אלי עם מלווים. לעתים המלווים הם בני משפחה ולעתים אחרים שלמטופלים יש אמון בהם. בתחילת כל פגישה אבקש את רשות המטופל לנוכחות כל אדם נוסף בחדר ותמיד אכבד את החלטתו. מעולם לא כפיתי על מטופל נוכחות אדם נוסף בזמן בדיקה.

“יש חשיבות רבה להקשר התרבותי בקביעת נורמה ובאבחון הפרעות נפשיות. העסקן המוזכר בכתבה, כמו עסקנים ובני משפחה חרדים רבים, מסייעים לי רבות בבניית התרשמות וקביעת אבחנה. במקרה של חיים, על פי תיאורו, העסקן הוא זה שיזם את הפגישה והכיר היטב את המשפחה, ולכן בהחלט ייתכן כי ביקשתי, בידיעת חיים, לקבל ממנו מידע. חיים טוען כי הגיע אלי ביוזמת אותו עסקן, בו ראה ‘מושיע’. האם הוא נסע אתו במונית מאשדוד לירושלים כדי להיכנס לבד לפגישה? האם התכוון להטריח את העסקן בחינם? ואם באמת העדיף להיבדק לבד, מדוע לא אמר זאת? “מעולם לא העברתי מידע רפואי הנוגע למטופל לכל גורם זר ללא ידיעתו והסכמתו המפורשת ‏(פרט למקרים המוגדרים בחוק‏). כך גם במקרה זה”.

משה קלוגהפט, יועץ התקשורת של ד”ר רבינוביץ, מסר כי “ד”ר אילן רבינוביץ, כפסיכיאטר מוביל בישראל הדוגל בפרפקציוניזם טיפולי ומנהל את המרכז הפסיכיאטרי־פסיכולוגי הפרטי הגדול בישראל, מעניק איכות חיים ומציל אלפי נפשות מדי שנה. ד”ר רבינוביץ גאה על עבודתו רבת השנים עם הרב קופרברג ועם רבנים אחרים. מדובר באנשים משכמם ומעלה שעושים ימים ולילות למען הציבור.

“ד”ר רבינוביץ הוביל מהפך בעשור האחרון, לא רק בציבור החילוני אלא אף בחרדי, כנגד סטיגמטיזציה, דעות קדומות ופחד מטיפול פסיכולוגי ופסיכיאטרי שביכולתו לשנות את איכות חיי המטופל מקצה לקצה. אין טיפול שונה לחרדים ולחילונים. לשני הציבורים ייתן ד”ר רבינוביץ את הטיפול האיכותי ביותר, משל מטופליו היו ילדיו.

“ד”ר רבינוביץ תמיד יקפיד לשבת עם המטופל בארבע עיניים כשעה ובנוסף יקח אנמנזה קוליטראלית מקרובי משפחתו. בשל העיסוק בדיני נפשות, אין לד”ר רבינוביץ כוונה לחשוף את מצבו הנפשי של מטופל כלשהו ואת אופן הטיפול המתאים לו על מנת לשמור על בריאותו. ד”ר רבינוביץ לא יסכים בשום אופן לשתף פעולה עם ניצול מצבם הנפשי של מטופלים לצורכי אזכור שמו בכתבות”.

פרופ’ אבי ויצמן מסר כי בדרך כלל היוזמים של הפנייה אליו הם הורי המטופל, “הם המכוונים והם אלה שבאים”. עם זאת, הוא מאשר כי רבים מהפציינטים שלו באים בליווי של רב או “משגיח”. “אני מקפיד שהמלווים יישארו בחוץ, אלא אם התלמיד יגיד לי ‘אני רוצה שהמשגיח יישב בפנים’”.

לדבריו, הוא אינו רושם כדורים לצורך הורדת הדחף המיני, “אלא אם יש משהו כפייתי. זה דבר נורמלי שאנשים מאוננים, בשום פנים לא ארשום תרופה כמרפא לדבר הזה”.

התשלום עבור הטיפול מגיע לדבריו ממשפחת המטופל. “ב–99% מהמקרים ההורים מגיעים לטיפול יחד עם הילד. הכל דרך הורים. אם לא צריך אני לא אתן שום טיפול, אבל למען האנשים, למען איכות החיים שלהם, למען הקלה על סבל והתמודדות עם הרגשה של כישלון, חוסר איכות חיים, הפרעות בקשב ריכוז - אני אטפל”.
פורסם על ידי ב- תגובה 1:
תוויות: , , , , , , ,

יום שני, 2 באוגוסט 2010

בית משפט - קרקע פוריה לשחיתות - שיקולים זרים של מומחים רפואיים

המאמר תמרור אזהרה: רופאים בשירות חברות הביטוח , עו"ד חיים קליר , אוגוסט 2010

שופטים, בדרכם להכריע מהי האמת, זקוקים לעזרתם של המומחים הרפואיים. במדינה מתוקנת, הקשר בין ה"מומחים" האלו לחברות הביטוח הנתבעות אינו קיים. בישראל, מצער לגלות כי במקרים רבים נטיית לבם של המומחים ידועה מראש, והמפסידים הם כמובן המבוטחים

אדם נמצא ללא רוח חיים מתחת לבניין רב קומות. אורטופד או פנימאי יכולים להעיד על מהות החבלות שנתגלו בגופה. פסיכיאטר יכול להעיד על כך שהמנוח סבל ממחלת נפש. אבל איש מהם לא יוכל לקבוע מה באמת גרם למוות. האם המנוח התאבד, נדחף, או נפל בתאונה?

בעיני האדם המאמין רק בורא עולם יודע מה הביא למוות. במדינת חוק, הקביעה מה באמת קרה, היא נחלתו הבלעדית של השופט. בכל משפט, עליו להכריע, בכוח סמכותו, מהי האמת. מרגע שהפור נפל, פסיקתו של השופט הופכת לאמת מוחלטת. זו משמעות ההכרעה השיפוטית: מה שהשופט קבע כי ארע הוא שארע. זוהי חלקת האלוהים הקטנה של השופט.

עדיין, בדרך אל ההכרעה, השופט זקוק לידע, להכשרה ולניסיון של המומחים הרפואיים, כדי שיניחו את התשתית המקצועית להכרעתו. אולם כאן מתעורר חשש, שמא השופט יבטל את דעתו בפני המומחה הרפואי, העטוף בתארים ובהילה מקצועית. דיני הראיות בעולם כולו ערים לסכנה זו ומזהירים את השופטים: אתם רשאים להיעזר במומחים, אולם פיקחו עיניים, וודאו היטב "אם אין חשש לעיוות דין".

למרבה הצער, שופטינו אינם שועים תמיד לאזהרה זו. מיד נראה כמה משאבים, כוחות נפש וממון צריכים נפגעים אומללים להשקיע באסונם כדי שלא ימונה מומחה רפואי, עם נטיית לב ידועה מראש.

מינוי מומחה רפואי העובד עבור חברת הביטוח

באחד המקרים מינה השופט פסיכיאטר ידוע, לסייע בידיו, לקבוע נכות של נפגע תאונת דרכים. לאחר המינוי, התגלה כי הרופא המכובד מקיים קשרי עבודה עם עורכי הדין של חברת הביטוח. הרופא לא דיווח על כך לשופט.

בית המשפט העליון יצא בביקורת חריפה. המומחה הרפואי, הזכיר בית המשפט, הוא זרועו הארוכה של בית המשפט בתחומי הרפואה. עליו לדווח לשופט על כל דבר העלול, אפילו לכאורה ולמראית עין, לפגום בניטרליות שלו. רופא שפרנסתו תלויה בחברת הביטוח, פסול מלהתמנות כמומחה המייעץ לשופט. אולם לאחר המילים הקשות, עבר העליון להבעת צער על כך, שהפרופסור וחברת הביטוח הסתירו את קשריהם מהשופט. המינוי של המומחה הרפואי העובד עם חברת הביטוח לא בוטל.

זהירות מניגודי עניינים

אישה נפגעה בתאונת דרכים שהיא גם תאונת עבודה. במקרים כאלה גם חברת ביטוח החובה וגם הביטוח הלאומי אחראים לתשלום הפיצויים. הנפגעת הוזמנה להופיע בפני ועדה רפואית של הביטוח הלאומי. על פי החוק קביעת ועדה זו עשויה להכריע גם את גורל התביעה נגד חברת הביטוח.

והנה, בין חברי הוועדה בביטוח הלאומי, גילתה הנפגעת פרופסור, מומחה לרפואה פנימית, העובד עבור חברת מדיטון, המספקת חוות דעת לחברות ביטוח (שגם אותן תובעים המבוטחים). הנפגעת פנתה לבית הדין לעבודה וביקשה לפסול את הוועדה.

וכיצד הגיב הפרופסור המכובד בבית הדין? אני בכלל לא מועסק על ידי חברות הביטוח, טען. אני מועסק על ידי מדיטון ועל ידה בלבד. אכן כ-95% מחוות הדעת שעשיתי במסגרת מדיטון היו עבור חברות ביטוח, אבל מדובר בנתון כמותי בלבד. אין בנתון כמותי זה כדי להעיד על כך שדעתי המקצועית מוטה מראש לטובת חברות הביטוח. הרי לא הן משלמות את שכרי אלא חברת מדיטון.

בית הדין לעבודה לא השתכנע ופסל את הוועדה. קיים טעם לפגם בכך שרופא החבר בוועדה רפואית מטעם הביטוח הלאומי, עוסק במקביל במתן חוות דעת המיועדות לחברות ביטוח, קבע בית הדין. על הוועדות הרפואיות להקפיד כי פעולותיהן תהיינה משוחררות ממשוא פנים ולא תהיינה נגועות בניגוד עניינים.

מומחה רפואי שעמדתו מנוגדת לעמדת בתי המשפט

עובד נקלע לדחק נפשי כתוצאה מאירוע חריג במהלך עבודתו ולקה באירוע מוחי. בית הדין האזורי לעבודה מינה מומחה נוירולוג, כדי שיקבע אם קיים קשר סיבתי בין האירוע החריג בעבודה לאירוע המוחי. אלא שהנוירולוג המכובד ידוע כמי שמחזיק באופן נחרץ בדעה, כי דחק נפשי הנגרם באירוע חריג בעבודה כלל לא יכול לגרום לאירוע מוחי.

לעומת זאת, על פי עמדת בתי הדין לעבודה, שנקבעה בשורה ארוכה של פסקי דין, על בסיס חוות דעת של טובי המומחים הרפואיים, קיימת גם קיימת אפשרות שדחק נפשי, עקב אירוע חריג בעבודה, יגרום לאירוע מוחי.

המוזר הוא שבתי הדין האזוריים לעבודה ממשיכים למנות את אותו נוירולוג, חדשות לבקרים, למרות שתוצאת חוות הדעת שלו ידועות מראש. בית הדין הארצי לעבודה ביקר את המינוי ונוכח גישתו הבסיסית של הנוירולוג מינו בארצי מומחה נוסף. ובאשר לעובד - הוא הוכר כנפגע עבודה.

מומחה שעמדתו ידועה מראש

אדם נתקל בגגון בולט העשוי מבטון, ונחבל בקדמת ראשו, סמוך לגלגל עינו הימנית. ראייתו החלה להתדרדר. רופאיו אבחנו הפרדות של הרשתית. בית המשפט מינה מומחה בעל שם מטעמו בתחום העיניים. בטרם הספיק המומחה לכתוב את חוות דעתו, גילה הנפגע כי הוא חבר בוועדה של הביטוח הלאומי אשר קבעה כי לא ייתכן שחבלה בלתי ישירה לגלגל העין תגרום להפרדות רשתית. הנפגע ביקש לבטל את המינוי.

בית המשפט: "העובדה שהמומחה מצדד באסכולה הטוענת להיעדר קשר סיבתי בין חבלה לא ישירה לגלגל העין לבין היפרדות רשתית, עלולה לעורר חשש כי זכויות הנפגע תפגענה עקב מינוי זה... הותרת המינוי על כנו עלולה לפגוע במראית פני הצדק".

מומחה שחוות דעתו נקבעת על פי זהות המשלם

אדם עבד שנים רבות כרתך מסגר במפעל אגמו בנהריה. במהלך השנים נחשף לחומרים מזיקים. לבסוף לקה במחלת האסטמה. בית הדין לעבודה מינה פרופסור ידוע בתחום מחלות הריאה. המומחה טען כי אין קשר סיבתי בין החומרים המזיקים להם נחשף העובד לבין מחלת האסטמה בה לקה.

העובד פנה אל הפרופסור המכובד באופן פרטי. הפרופסור לא זיהה אותו. תמורת תשלום נתן לו חוות דעת הפוכה. על מי יצא קצפם של השופטים? על המבוטח. "אנו רואים בחומרה יתרה את התנהגותו של העובד", קבעו השופטים, "מומחה רפואי המתמנה על ידי בית הדין, הינו גורם אובייקטיבי האמור לשקף נאמנה את מצבו הרפואי של המבוטח. פניית המבוטח אליו הכשילה אותו בביצוע תפקידו כמומחה מטעם בית הדין. דבר זה על פניו הוא פסול מעיקרו ומהווה פגיעה חמורה בהליך השיפוטי".

מחויבים רק לבעל המאה

מבוטח של חברת הביטוח לקה בליבו, במוחו, במה לא. הוא היה מרותק לכסא גלגלים משך תקופה ארוכה, נזקק לטיפולים ולעזרה רבה - והוכר כנכה הזכאי לגמלת נכות של 100%. למרות כל אלה, סירבה חברת הביטוח לשלם לו תגמולי ביטוח עבור אובדן כושר עבודה.

חברת הביטוח פנתה לחברת קרדיומדיקס, חברה הנותנת שירותי חוות דעת לחברות ביטוח. זו מינתה מומחית ברפואה תעסוקתית. המומחית קבעה כי המבוטח מסוגל לשוב ולעבוד. המבוטח שכר עורך דין, שילם לרופא והצטייד בחוות דעת נגדית. נציגי חברת הביטוח הבינו כי המבוטח לא יוותר וכי אין ממש בחוות הדעת של המומחית שלהם. הם הכירו בתביעה.

ואולם, למבוטח היו הוצאות, שכר טרחת עורך דין ששילם וכאמור שכר חוות הדעת הנגדית. הוא הגיש תביעת רשלנות נגד קרדיומדיקס ונגד המומחית. אלה ביקשו שבית המשפט ידחה את התביעה על הסף. "מדיניות משפטית ראויה", כך טענו, "מחייבת לדחות את תביעתו של המבוטח. אחרת בכל פעם שחברת ביטוח מצרפת להגנתה חוות דעת רפואית והתביעה נדחית, תהיה החברה או המומחה מטעמה צפויים לתביעה משפטית. יוערם קושי בקבלת חוות דעת רפואיות ויוגשו תביעות רבות".

בית המשפט סירב לדחות את התביעה על הסף. למומחה מטעם חברת ביטוח, קבע, חובת זהירות לא רק כלפי חברת הביטוח אלא גם כלפי המבוטח. בית המשפט יטיל אחריות על מומחה כאשר חוות הדעת היא בלתי סבירה.

אין כללים אין רשימות

התמונה בתחום המומחים הרפואיים הממונים על ידי בתי המשפט היא עגומה. אין כללים, אין רשימות מסודרות. כל שופט נוהג כראות עיניו. ראוי היה כי המערכת המשפטית תעשה סדר בתחום כה משמעותי ומכריע שיש בו כדי לחרוץ גורלות של נפגעים. מומחים ממונים חייבים להיות כאלה שאינם בקשרי עבודה עם חברות הביטוח. הם צריכים להיות ניטרליים ולעשות מלאכתם נאמנה. חוסר הסדר בתחום זה והתחושה הקשה של הנפגעים והמבוטחים כי גורלם מוכרע על פי זהות המומחה, פוגעת בראש ובראשונה במעמדה של מערכת המשפט וחבל.

עד שמערכת בתי המשפט תקבע כללים מסודרים, ראוי שהרופאים יאמצו את הריסון שגזר על עצמו פרופ' אברהם גנאל. זה האחרון, כאורטופד הגון, פותח כל חוות דעת שלו בהצהרה כי מאז החל להתמנות על ידי בתי המשפט כמומחה, הוא חדל לתת חוות דעת לחברות הביטוח או למבוטחים. חבל רק שמדובר ביחיד סגולה, טיפה אחת בים של מומחים, המעוררים רושם קשה כי תוצאת חוות דעתם נתונה מראש.

קישורים:
  • בכיר בפרקליטות: "חלק גדול מהשופטים הם חמורים" - פברואר 2010 - בכיר בפרקליטות ואחד התובעים בתיק אולמרט: "חלק גדול מהשופטים הם חמורים". זה מה שאומר בהרצאות לסטודנטים סגן פרקליט מחוז ירושלים, עו"ד אורי קורב. על בית המשפט העליון: ממציא חוקים • על ביניש: קיבלה הלכה מופרכת שתסכן לכולנו את הילדים • על משפט קצב: איך השופטים יוכלו להכריע כשביניש אמרה שיש די ראיות להרשיע • על השופטים: לפעמים נפרדים באולם מהשכל הישר...
פורסם על ידי ב- אין תגובות:
תוויות: , , , ,

יום שישי, 21 באוגוסט 2009

הפסיכיאטריה וחברות התרופות - תעשיה שיוצאת מדעתה

המאמר "השראה: כולנו מופרעים" , כלכליסט , טלי שמיר , אוגוסט 2009
המרירות היא מחלת נפש, טוענים פסיכיאטרים אמריקאים, ומעוררים דיון סוער על גבולות הנורמליות. למה הפסיכיאטרים המשפיעים בעולם מתעקשים להגדיר התנהגויות טבעיות כהפרעות נפשיות, וכמה כסף מרוויחות מזה חברות התרופות? הצצה אל תעשייה שיוצאת מדעתה

הכלכלה מתנדנדת, הפוליטיקה מעצבנת, הטלוויזיה מחורבנת, האנשים רעים ובאופן כללי החיים הם לא בדיוק ירח דבש. יש הרבה סיבות לכעוס, להיאנח ולהתמרמר. בכל רחבי העולם, מבוקר ועד ערב, אנשים מתמרמרים. אך אל דאגה - יש סיכוי טוב שבקרוב יימצא מרפא למגיפה. תחת השם העתידי "התמרמרות פוסט־טראומטית" יהיה אפשר לאתר את המרירים הראשיים, לאבחן אותם כחולי נפש, לטפל בהם ולתקוף אותם באמצעות תרופות.

מי שעתיד לתת את החותם הרשמי להפרעה הוא איגוד הפסיכיאטריה האמריקאי (APA), גוף רב־עוצמה שאחראי ל־DSM, "המדריך לאבחון וסטטיסטיקה של הפרעות הנפש". ה־DSM, התנ"ך של הפסיכאטריה ובמידה מסוימת גם של הפסיכולוגיה, משמש בכל העולם, כולל ישראל, אורים ותומים של האבחון הנפשי (לצד מדריך המחלות העולמי, ICD). גם מערכות הבריאות, החינוך, הביטוח, בתי הסוהר ובתי המשפט פונות אליו כשהן נדרשות לסוגיה הקשורה בבני אדם שמתנהגים בצורה לא מאוזנת.

ההכללה האפשרית של המרירות היא ברכה בעיני לא מעט מטפלים. "אני מריע לאיגוד הפסיכיאטרים האמריקאי על הסיכוי להכיר בהתמרמרות כהפרעה", אומר הפסיכולוג ד"ר סטיבן דיאמונד, מחבר הספר "כעס, שיגעון והשטני". "מרירות יכולה ללא ספק להיות פתולוגית ולהוביל להתנהגות הרסנית ואף אלימה. אבל זהו רק קצה הקרחון - הפסיכיאטריה והפסיכולוגיה עדיין לא הכירו במקום המרכזי של הכעס, המרירות והעוינות בסבל האנושי". מנגד, יש לא מעט אנשים שהמרירות מעוררת בהם מרירות. יש הרואים בשיווק המחלה החדשה עוד ניסיון להשטחת הנפש האנושית וניפוח רווחי חברות התרופות. אחד המתנגדים הנחרצים הוא פרופ' ריצ'ארד ליין מאוניברסיטת נורת'ווסטרן בשיקגו. "אחרי שמונה שנים של שלטון בוש יש הרבה סיבות להיות מורמר. אבל לראות בזה מחלת נפש זה כמעט מעליב", כתב במאמר חריף נגד היוזמה.
.
חברות התרופות מרויחות סכומי עתק באמצעות הפסיכיאטריה - קריקטורה
חברות התרופות מרויחות סכומי עתק באמצעות הפסיכיאטריה - קריקטורה
איך נולד התנ"ך של הפרעות הנפש אור קטן שבוקע מתוהו ובוהו גדול
דיונים כאלה מתלהטים בכל פעם שמתקרבת יציאה של גרסה חדשה ומשופרת של ה־DSM. בימים אלו, מאחורי דלתיים סגורות בארלינגטון, וירג'יניה, מתכנס הצוות האחראי על אופיה של הגרסה החמישית, שתראה אור ב־2012 (IV־DSM ראה אור ב־1994, ועודכן ב־2000). המומחים מתדיינים שם על הצעות להפרעות נפש חדשות, ולצד המרירות שוקלים להוסיף למדריך גם התמכרות לשופינג, אפתיה, גלישה מוגזמת באינטרנט ועודף פעילות מינית.
למרות המסורת, נראה שהוויכוחים סביב אופי ה־DSM סוערים הפעם יותר מתמיד. שניים מהכותבים הקודמים של המדריך, ד"ר רוברט ספיצר וד"ר אלן פרנסס, אף פרסמו מכתב פתוח ובו טענו שהמדריך המהולל עומד בפני "אסון לא מכוון". לטענתם, מחסור בשקיפות ובפיקוח על תהליך הכתיבה עלול להוליד עוד עשרות מיליוני "חולים" חדשים. דוגמה לכך הופיעה במאמר שפרסם פרנסס לאחרונה, שבו טען שייתכן כי מה שנראה כעלייה עצומה במספר האוטיסטים בעולם הוא בעצם תוצר של שינוי קטן בקריטריונים לאבחון המחלה.
מולם ניצב ראש הצוות ד"ר דיוויד קפ'פר, שמרגיע ומבטיח שצוות ה־DSM דווקא משכלל את הקריטריונים לאבחון. "תהליך העבודה שלהם הוא הגלוי והשקוף ביותר בכל ההיסטוריה של המדריך", אמר ל"כלכליסט".
זהו ויכוח רווי ביורוקרטיה ועובדות משעממות שעשוי לבלבל את הקורא הלא מקצועי - ובצדק. מאחורי הקלעים פועלים מגוון כוחות כלכליים (כמו חברות תרופות) ואישיים (ענייני אגו ויוקרה), וקשה לדעת מי בדיוק מושך בחוטים ובאיזה אופן. נראה שכדי לעמוד על מהות התסבוכת עדיף לפנות למישהו חיצוני, למשל אל כריסטופר ליין. ליין (43), רוב הזמן פרופסור בריטי לספרות ומומחה לתקופה הוויקטוריאנית, ביקש לפני כמה שנים לחקור את הכעס במאה ה־19, ומצא את עצמו מנסה להבין את אינפלציית הכדורים הפסיכיאטריים בקרב הסטודנטים שלו. הוא התחיל לחפור בנושא והיה האדם הראשון שקיבל גישה למסמכים שמתעדים את דיוני ועדות ה־DSM בשנים 1990–1973. הממצאים המטרידים שגילה כונסו ברב־המכר עטור השבחים "ביישנות: איך נהפכה התנהגות נורמלית למחלה" (2007). הספר של ליין עוסק בכניסתה של הביישנות (בעגה המקצועית - חרדה או פוביה חברתית, ובסך הכל שבע מחלות עם שמות דומים) למדריך הפרעות הנפש בשנות השמונים. על הדרך הוא גם חושף את הקרביים המביכים למדי של הגוף הפסיכיאטרי החזק בעולם.
"אנשים רואים ב־DSM כתב קודש", אומר ליין ל"כלכליסט", "אבל כשאתה מסתכל על המסמכים מאחורי הקלעים אתה נדהם: איך הדיונים הכאוטיים הללו יצרו טקסט שאנשים לוקחים ברצינות? גם האנשים שישבו בוועדה מודים שהם הסתמכו על מחקר צר מאוד ומבולגן. החלטות התקבלו שם על סמך מי שצועק הכי חזק. הם פועלים בסודיות, יושבים כמעט רק עם עצמם ואחרי שלוש שנים אומרים: 'טה דם! הנה זה'. זה כמעט סוריאליסטי. אם אתה חושב על זה יותר מדי אתה נעשה פרנואידי. אבל אני לא פרנואיד. אני פשוט חקרתי את מה שקרה שם".
מה למשל קרה שם?
"בוועדת ה־DSM השלישי, למשל, כל האנשים היו מהגישה הנוירו־פסיכיאטרית (שקושרת את הבעיות הנפשיות לביולוגיה של המוח - ט"ש). זה בסדר, אבל לא היה שום איזון עם גישות אחרות בפסיכיאטריה. רק אחרי ארבע שנים הם שמו לב לזה שהם לבד, ולקחו מישהו מגישה פסיכואנליטית כעלה תאנה. הוא התפטר אחרי זמן קצר והסביר: 'צפיתי מהצד בדיונים הללו, אם להכניס למדריך את הפחד מלאכול לבד במסעדות או ללכלך את העניבה, והרגשתי כמו אליס בארץ הפלאות'".
העדויות של דיוויד שפר, פסיכיאטר בריטי שהשתתף בדיוני ה־DSM השלישי, דומות. "בישיבות האלה, של לכאורה מומחים ויועצים, אנשים היו קמים ויושבים וזזים וצועקים", אמר בראיון ל"ניו יורקר". "בוב (רוברט ספיצר, יו"ר הוועדה דאז) היה עסוק מדי בלהקליד הערות מכדי לנהל את הישיבה בצורה מסודרת". לגבי האופן שבו התקבלו ההחלטות הסופיות אמר שפר: "בטח היו לו אילו קריטריונים פנימיים, אבל אני לא ממש יודע מה הם היו".

כמה הפרעות אפשר להמציא בכלל האח הגדול קובע מהם חיים נורמליים
אותו בוב ספיצר, שנחשב לאדריכל ה־DSM ולאחד הפסיכיאטרים המשפיעים במאה ה־20, הוא האיש שהפך את המדריך לאימפריה. כשספיצר התחיל לנהל את הוועדה ב־1974, ה-־DSM היה חוברת של כמאה עמודים עם 182 הפרעות, שנמכרה בעיקר למוסדות בריאות גדולים. תחת ניצוחו של ספיצר (שאגב, סבור שבאמצעות טיפול אפשר לשנות גם נטייה מינית) נהפך המדריך לספר בן כ־900 עמודים עם כמעט 300 מחלות נפש, שנמכר במאות מיליוני עותקים בכל העולם תמורת כ־90 דולר. "מדובר בייצור של כ־150 הפרעות חדשות ב־24 שנים", מדגיש ליין, "זה משהו שלא נראה כמותו ברפואה מאז שחר ההיסטוריה".
ספיצר, כמובן, לא עשה את כל זה לבד. הוא היה צריך רוח גבית - ורוח התקופה התאימה. שנות השבעים התאפיינו בהפניית עורף לזרם ששלט אז בפסיכולוגיה, הפסיכואנליזה הפרוידיאנית, לטובת חזרה לפסיכולוגיה ביולוגית. הריאקציה הגיעה לשיאה בשנות התשעים, כשפרוזק נתפס בה כ"ניתוח קוסמטי קטן לנפש". המהפך הצליח כל כך, שהיום קשה למצוא פסיכיאטר או פסיכולוג מיינסטרימי שמודה שהוא מסכים עם פרויד בלי להתנצל על כך חמש פעמים. ספר שראה אור החודש, "מרשמים לנפש" מאת ג'ואל פריס, טוען שהממסד הפסיכיאטרי כל כך מרוכז היום בתרופות עד שטיפול בדיבור נהפך למתכון להתאבדות מקצועית.
השפעתו של ה־DSM אינה נעצרת בקליניקה. לטענת רבים היא שולחת זרועות אל כל חלקי החברה המערבית ויוצרת חברה הומוגנית וצייתנית. "מתקפה על הנורמליות", קורא לזה ליין, ומרחיב: "הגבולות של הנורמליות מצטמצמים הרבה מעבר למה שאנשים מתארים לעצמם. ה־DSM רומז כמה חברים רצוי שיהיו לך, באיזה חלק של העיר אתה אמור לעבוד, באיזה תדירות תעשה סקס ואפילו איזה סוג של סקס. הרעיון שלהם לגבי מה זה אדם או אזרח הוא מאוד מנרמל ומאוד שמרני. זה מעין אח גדול".

איפה הגבול בין נורמלי למופרע
תלוי על מה חברת הביטוח מוכנה לשלם
המאמץ לכנס את כולם להגדרה צרה של נורמליות, אומר ליין, לוקח תכונות שפעם נחשבו טבעיות וסבירות לחלוטין, והופך אותן לפתולוגיות. "תרבויות קודמות היו יותר סבלניות מאתנו לטווח של רגשות אנושיים ופחות פחדו מהם. יש כמה דוגמאות שחקרתי, למשל העובדה שביישנות נחשבה עד לפני כמה עשורים לתכונה טובה - או לפחות לא רעה - ונקשרה בצניעות ובהתבוננות עצמית.
דוגמה נוספת היא המיזנטרופים, שנהגו להתבודד כי נמאס להם מהחברה. מאז תקופת יוון ועד תחילת המאה ה־19 העריצו את המיזנטרופים על היכולת המצפונית והכישרון שלהם לבקר את החברה ולראות אותה מבחוץ, הם שימשו מעין סמן אזהרה מפני טיפשות ושחיתות. זו היתה תפיסה מאוד פופולרית. היום קוראים לזה 'הפרעת אישיות נמנעת' ומטפלים בזה באמצעות כדורים. הצמצום של התכונות האנושיות לכדי כימיקלים במוח יוצר אפקט אדיר של השטחה".
על אף הביקורת החריפה, ליין לא חושב שהכוונות של כותבי ה־DSM רעות או שהם מתכוונים להגיד שכולנו מטורפים. העניין הוא שאופן הניסוח של המדריך אינו מאפשר לסמן בבירור את הגבול בין הפרעת אישיות לבין סתם אישיות. "השפה שהם משתמשים בה היא כל כך יומיומית וההפרעות בה כל כך נפוצות - כמו רעד בידיים כשאתה כותב צ'ק או הימנעות משירותים ציבוריים - שאתה לא יכול להגביל את זה רק לאנשים שבאמת סובלים מהפרעה כרונית", הוא אומר, "בעדכון שיצא ב־1994 הם הוסיפו פחד מלדבר מול קהל או חשש להביך את עצמך בציבור לרשימת הסימפטומים של החרדה החברתית. מי לא מרגיש ככה לפעמים? כך שיש פער מאוד מטריד בין מה שהם רואים כמשימה שלהם - לעזור לאנשים סובלים, דבר שאני תומך בו - לבין מה שקורה בפועל. חייבת להיות דרך להגדיר חולי נפש בלי לגרור איתם למטה חצי מהאוכלוסייה".
התגובה לביקורת של ליין עוברת כבר לרמה האישית. "לאנשים חסרי ניסיון קליני, כמו פרופ' ליין, אין באמת הבנה ריאליסטית של מה זה 'נורמלי'", אומר ד"ר דיאמונד ל"כלכליסט". "ה־DSM דווקא מבחין בין סתם רגשות נורמליים לפתולוגיה באמצעות קריטריון שאומר שפתולוגיה פוגמת בתפקוד היומיומי. נכון, האבחון הפסיכיאטרי לא מושלם והוא רגיש למניפולציות, ובגלל הדרישות של חברות הביטוח הרפואי להוכיח שהטיפולים הכרחיים, המטפלים נאלצים להגזים באבחונים. אבל האם אלו שמתנגדים לאבחון הפסיכיאטרי היו מעדיפים שאנשים שמוגדרים היום כסכיזופרניים היו נחשבים לאחוזי דיבוק שטני? זה היה המצב בעבר הלא מאוד רחוק. אבחון המחלות הוא שלב בדרך לטיפול. מתן שם לתופעה הוא בעצם מתן משמעות לסבל, שלפני כן היה חסר משמעות. לחשוב שלא צריך לאבחן מקרים כאלה זה נאיבי ומסוכן".

איך יוצרים מגיפה
קמפיין חזק לקהל יעד ענקי שווה 2 מיליארד דולר
דיאמונד מזכיר, כמעט בדרך אגב, את אחריותן של חברות הביטוח לאבחון היתר הפסיכיאטרי. בכך הוא חושף צלע אחת בשילוש הקודש של ה־DSM, חברות הביטוח וחברות התרופות. חברות הביטוח דורשות אבחון DSM כדי להחזיר הוצאות, וחברות התרופות עטות על כל אבחנה חדשה כנשרים על נבלות בשדה פתוח. אחרי הכל, זה שוק אדיר שקשה להתעלם ממנו: ב־2005, יותר מ־67 מיליון אמריקאים נטלו תרופות אנטי־דיכאוניות - כמעט חמישית מהמדינה. לפי מחקרים שונים מגלגל השוק העולמי 15–20 מיליארד דולר בשנה, ו־70% מהמחזור הזה הוא בארה"ב. בישראל מדברים מחקרים על כך שכ־10% מהאזרחים הבוגרים בולעים כדורים לאיזון מצב הרוח.
חברות מסחריות דוחפות תרופות פסיכיאטריות לא מהיום. ליין חוזר בספרו להתחלה, בשנות החמישים, אז שיווקה חברת מרק בהתלהבות סמי הרגעה. הגל הגדול האחרון בתחום החל בסוף שנות התשעים, כשחברת התרופות גלקסו־סמית־קליין זיהתה את הפוטנציאל שבשבע הפרעות הביישנות החדשות והתחילה לשווק מרפא לבעיה: את סרוקסט (פקסיל), תרופה ישנה עם תופעות לוואי מדאיגות. מיד אחרי שקיבלו את אישור ה־FDA הם כיסו אוטובוסים ברחבי ארצות הברית בפוסטרים שנושאים את הסלוגן "דמיין שאתה אלרגי לאנשים", ותחתיו גבר נאה ורגיש שבוהה בכוס התה שלו. "ההזדמנות אדירה", כתבו מנהלי החברה במסמך שליין מצטט, "כ-90 מיליון מבוגרים בצפון אמריקה ובאירופה סובלים מזה בכל רגע נתון".
האסטרטגיה עבדה כמו קסם - ב־2001 סרוקסט היתה התרופה האנטי־דיכאונית הנמכרת ביותר בארה"ב (יותר מפרוזק), עם הכנסה שנתית של יותר מ־2 מיליארד דולר וכ־5,000 חולים חדשים מדי יום. המניה של גלקסו־סמית־קליין הרקיעה לשחקים. "לפני שמונה שנים נהפכו החרדה החברתית ודומותיה לדיאגנוזה השלישית בהיקפה, אחרי דיכאון ואלכוהוליזם", אומר ליין, "זה הישג אדיר, בהתחשב בעובדה שזו הפרעה שבכלל לא היתה קיימת לפני סוף שנות השמונים".

מה עושות חברות התרופות
מסכת של ניגודי עניינים ותופעות לוואי
הקשר עם חברות התרופות מתחיל הרבה לפני הקמפיינים. מאמר שהתפרסם לאחרונה בכתב העת "Psychiatric times" מצביע על הבעייתיות בכך ששני שלישים מ־27 החברים בוועדת ה־DSM עבדו בעבר באופן ישיר עם חברות תרופות. "לעתים קרובות הפסיכיאטרים בוועדה מרגישים מחויבים לחברות התרופות, מתוקף מימון המחקרים שלהם ומשום שהן המקור לחלק גדול ממשכורותיהם", מרחיב ליין, "כך שהם לא ינשכו את היד שמאכילה אותם. בפסיכיאטריה אין כמעט מצב של חוסר ניגוד אינטרסים. רוב הפסיכיאטרים שעוסקים במחקר מקבלים את הכסף שלהם מחברות התרופות. למעשה, כששאלתי את החוקרים פה באוניברסיטה שעזרו לי בכתיבת הספר איך אני יכול להודות להם, הם אמרו 'רק אל תזכיר את השם שלנו בשום מקום, אנחנו צריכים להמשיך לעבוד עם החברות האלה'".
מכיוון שחברות התרופות הן לרוב אלו שמממנות את המחקרים, הן גם יכולות להעלות את קרנם של המוצרים שלהן ולנכש תוצאות שליליות. מאמר שפורסם לאחרונה ב"ניו אינגלנד ז'ורנל אוף מדיסן", מכתבי העת המובילים לרפואה בעולם, תומך בטענה הזו. לפי המאמר, 31% מתוצאות המחקרים על תרופות אנטי־דיכאוניות אינם מגיעים לידי פרסום. "החברות לא מעוניינות לפרסם תוצאות שמאירות באור לא חיובי את המוצר שלהן", טוען ליין, "התוצאות האלה מונחות באיזו מגירה נעולה, ואנחנו פשוט לעולם לא נדע אותן".

ובכל זאת, בשנים האחרונות המגמה משתנה, כפי שהוכיח מקרה הסרוקסט. תופעות הלוואי שהחברה טרחה להצניע הגיעו לכותרות ראשיות, וב־2004 נתבעה גלקסו־סמית־קליין על הונאת הציבור; התביעה הסתיימה בהסדר שבו שילמה החברה 900 אלף דולר (שבריר מהרווחים שלה על התרופה). החברה גם נאלצה להודות בפומבי שהכדורים הנחמדים שלה, שנמכרו לאמריקאים כמו דונאטס טריים, עשויים לגרום לחרדה, כאבי ראש, רעד, בלבול, שלשול, בחילה, הקאה והזעה ולפעמים אפילו להזיות קשות ותרדמת. אה, כן - וכמו יתר הכדורים אנטי־דיכאוניים שמעלים את רמת הסרוטונין (כולל פרוזק וציפרלקס), הסרוקסט עשוי להוביל למחשבות אובדניות. כך שלעתים לא רחוקות, לצד ההקלה שמציעות התרופות, פגיעתן גם עולה על התועלת.

עכשיו, כשתופעות הלוואי של התרופות האנטי־דיכאוניות יצאו מהארון וכשרבות מהן סיימו את תקופת הפטנט שלהן, ליין חושד שחברות התרופות התחילו לדחוף לכיוון אבחונים שדורשים תרופות אנטי־פסיכוטיות ("אבל אני עוד לא יכול להוכיח את זה", הוא מודה).

במקביל, יכול להיות שכל ההגמוניה הפסיכיאטרית רועדת, והגישה הביו־פסיכיאטרית נכנסת לתקופת הדמדומים שלה. "מחקרים חדשים מראים שההסברים הקושרים את ההפרעות לסרוטונין במוח פשוט לא נכונים - יש הרבה דיכאוניים עם סרוטונין גבוה ואנשים עם סרוטונין נמוך שלא סובלים מדיכאון", אומר ליין, ובעניין זה אפילו דיאמונד מסכים: "מצער שהפסיכיאטריה פנתה לגישה הביולוגית, שרואה את כל ההסברים בחוסר איזון כימי שאפשר לאזן באמצעות תרופות. יש הרבה תיאוריות שמסבירות סכיזופרניה, חרדה, דיכאון ועוד, אבל אף אחת מהן לא הוכחה באופן חד־משמעי".

"בעולם האקדמי נגמר הרומן עם התרופות", טוען ליין לסיכום, "זה פשוט לא מוכיח את עצמו מדעית. חבל שתרבותית עדיין לא מבינים את זה".
קישורים:
פורסם על ידי ב- אין תגובות:
תוויות: , , , , , ,
הירשם ל- רשומות (Atom)