הכתבה "איפה הילד ואיפה הסעד?" (ישראל היום 20/12/2013), חשפה את ממדיה העגומים של תופעת הוצאת ילדים מידי הוריהם ע"י פקידי סעד. על פי תחקיר הכתבה, יותר מ־10,000 ילדים מוצאים מבתיהם ומנותקים מהוריהם בכל שנה לפי החלטת פקידי הסעד.
בעקבות הכתבה, סגני יו"ר הכנסת, חברי הכנסת יוני שטבון (הבית היהודי) ופנינה תמנו־שטה (יש עתיד), הגישו בקשה לדיון דחוף בוועדה לשלום הילד בכנסת בנוגע להתנהלות פקידי הסעד של משרד הרווחה. דיון זה התקיים, וכעת מגובשים נהלים חדשים אשר יפחיתו את כוחם של פקידי הסעד.
אם פקידי הסעד הצליחו לעורר כל כך הרבה מורת רוח ותרעומת, סביר להניח כי קיים גורם נוסף בעל אינטרסים, הגורם לערבול ולעיוותים בתחום הרווחה.
מסתבר כי לפסיכיאטרים, ולבני בריתם מחברות התרופות, קיימים אינטרסים מובהקים בתחום עבודתם של פקידי הסעד. ומאידך, פקידי הסעד מצאו בפסיכיאטרים ובתאוריות הפסיכיאטריות מקור שופע לכוח, סמכותיות ויוקרה. כך נוצרה לה ברית לא כתובה, שדרדרה את הרווחה לתהום בו היא מוצאת את עצמה כיום.
הילד לא לוקח ריטלין? את מזניחה אותו!
פעמים רבות, הדרך להוצאת ילד מהבית מתחילה בבית הספר. מורים ויועצות מתחילים להזרים דיווחים לרווחה על כך שהילד צריך כביכול אבחון להפרעות קשב וריכוז ולא מקבל אותו, או "זקוק" לריטלין ולא נוטל אותו. כאשר דיווחים כגון אלו מצטברים אצל פקיד הסעד, הוא יתחיל לפעול כנגד ההורה על מנת לאכוף את האבחון או השימוש בתרופה הפסיכיאטרית. בעשותו כך, מהווה פקיד הסעד למעשה "זרוע אכיפה" של פסיכיאטרים וחברות התרופות.
במידה והורה יעמוד בהתנגדותו לאבחן או לתת ריטלין לילדו, פקיד הסעד עשוי לגרור אותו לבית משפט באשמה של הזנחה של ילדו. משם הדרך קצרה להוצאת הילד מהבית.
תהליך זה מהווה חוסר צדק משווע – להורה, בתור האפוטרופוס של הילד, ישנה זכות לקבוע את אופן הטיפול הרפואי בילדו. אולם כאן המדינה אומרת, באמצעות פקיד הסעד, שהיא תקבע לגבי הטיפול הרפואי בילד, ואם ההורה לא יתיישר, המדינה תיקח לו את הילד.
כאשר הטיפול הרפואי המדובר הינו למעשה טיפול פסיכיאטרי, העוולה כלפי ההורים גדולה הרבה יותר. זאת מכיוון שהאבחון הפסיכיאטרי הינו סובייקטיבי ולא מדעי (לא מתבסס על בדיקות רפואיות אלא על רשימות בדיקה של סימפטומים התנהגותיים בלבד). בנוסף, הטיפול הפסיכיאטרי התרופתי הינו למעשה דיכוי סימפטומים באמצעות סמים, ולהורה חייבת להיות זכות מלאה לסרב לאופי טיפול שכזה.
יש לך הפרעה נפשית – אינך כשיר לגדל את הילד!
כל גורם המעוניין להפעיל פקיד סעד כנגד אדם מסוים, יכול להעליל על האדם כי הוא סובל מהפרעה נפשית.
דוגמא נפוצה למצב כזה הינו "נקמה" של בן זוג במצב של גירושין: בן זוג אחד מעליל על האחר כי הוא סובל מהפרעה נפשית, ודורש שהילד יישאר בחזקתו עם מינימום גישה לבן הזוג.
פקיד סעד המעוניין מסיבה כלשהי להוציא ילד מחזקת הורה, יכול להדביק הפרעה פסיכיאטרית להורה, וכך להקל על תהליך הוצאת הילד מהבית. כך, האבחנות הפסיכיאטריות מהוות תחמושת עבור פקידי הסעד להשגת מטרותיהם.
העובדה שהאבחון הפסיכיאטרי הינו סובייקטיבי ולא מדעי, מאפשרת לבעל הכוח (במקרה זה – לפקיד הסעד) לקבוע בסופו של דבר את תוצאות האבחון. וכך האזרח עלול למצוא את עצמו חסר אונים, בניסיון להוכיח שאינו סובל מה"הפרעה" המיוחסת לו.
באופן זה, פקידי הסעד מקדמים את השימוש באבחונים פסיכיאטריים ובתוויות פסיכיאטריות. וזה מפרנס פסיכיאטרים, פסיכולוגים, ותעשייה של מכוני אבחון לבדיקת "מסוגלות הורית" ו "הערכת מסוכנות" (מכונים בהם מועסקים פסיכיאטרים ופסיכולוגים).
ילד שהוצא מהבית – טרף קל לפסיכיאטרים וחברות התרופות
כאשר ילד נמצא במרכז חירום או בפנימייה, אין מי שיגן עליו. וכמובן, במקומות כאלו נוכח פסיכיאטר.
פניות רבות של הורים לעמותת מגן לזכויות אנוש, מצביעות על כך שילדים בפנימייה מקבלים טיפול פסיכיאטרי באחוזים הגבוהים בהרבה מילדים שאינם בפנימייה, ומקבלים טיפול תרופתי גם אם הוריהם מתנגדים לכך באופן מפורש.
כמובן, עצם הטראומה של המעבר למקום זר הרחק מהמשפחה, עלולה בהחלט לגרום למצב נפשי ירוד אצל הילד, וזה הופך את הטיפול התרופתי לכמעט וודאי.
במקומות כמו פנימיות או מרכזי חירום, המטרה המידית לגרום לילד להיות שקט וצייתן גוברת בקלות על שיקולים נגדיים כגון תופעות לוואי ונזק ארוך טווח מהתרופות.
ילד שהוצא מביתו, באחוזים גבוהים, משמעו ילד על כדורים - לקוח לכל החיים של פסיכיאטרים וחברות התרופות.
טיפול פסיכיאטרי מעלה את הסיכון להתערבות הרווחה
פסיכיאטרים, מצדם, מספקים "לקוחות" לפקידי הסעד.
כאשר הורה משתמש בתרופה פסיכיאטרית (לדוגמא תרופת הרגעה), הוא מהווה טרף קל יותר עבור פקידי הסעד- ניתן בקלות לטעון שהוא סובל מחרדות או דיכאון, ולכן אינו כשיר לגדל ילד.
אולם, עצם השימוש בתרופות פסיכיאטריות עלול לדרדר אדם למצב שהוא "עולה ברדאר" של פקידי הסעד. תרופות פסיכיאטריות גורמות לתופעות לוואי קשות, ביניהן אלימות, החמרת חרדה ודיכאון, פסיכוזה, ועוד.
גם לריטלין תופעות לוואי דומות, וילד הנוטל ריטלין עלול להפוך לאלים, וכך למשוך את תשומת לבם של עובדי הרווחה.
סיכום
פקידי הסעד מצאו בפסיכיאטריה מקור יציב לכוח, סמכות ויוקרה. בתמורה, הם מקדמים את האינטרסים של פסיכיאטרים וחברות התרופות בעידוד תעשיית האבחונים והטיפולים הפסיכיאטריים.
על פקידי הסעד לנטוש ברית אפלה זו, ולחזור לייעודם המקורי והנכון – לספק עזרה אמתית לאלו הזקוקים לה. מקור ערכם וכבודם של פקידי הסעד צריך לנבוע אך ורק מהעזרה שהם מעניקים.
עד שזה יקרה, יש לפעול להחלשת כוחם השרירותי של פקידי הסעד לחרוץ גורלות של ילדים ומשפחות.
במקביל, יש להמשיך ולחשוף את השרלטנות של האבחונים והטיפולים הפסיכיאטריים, שכן אלו חודרים לכל תחום בחיינו, ולא רק לתחום הרווחה.
--
יהודה קורן
דובר
עמותת מגן לזכויות אנוש
נציגי ועדת האזרחים לזכויות אדם הבינלאומית
cchr
www.cchr.org.il
אתר בינלאומי
www.cchr.org
נייד:3350928 052
טל' 7312875 03
